כשלון שיחות השלום עם הפלסטינים מאלץ את העולם למצוא פתרונות רידקאלים יותר, חלקם בניגוד לעמדות המסורתיות של ישראל, הרשות הפלסטינית או שניהם יחדיו. אחד הרעיונות החדשים הוא שילובה של תנועת חמאס במשא ומתן כשחקן דומיננטי. פעם רעיון זה היה שייך למדינות שוליים, אך היום צוברת תאוצה גם בקרב מדינות מפתח. הואיל וכנראה זאת המגמה המסתמנת, אני מעוניין להשתעשע מעט ברעיון ומגלה שהרעיון אינו הזוי במיוחד.
לאחרונה גוברים הקולות בקהילה הבינלאומית על שילובה של תנועת חמאס במסגרת המשא ומתן עם ישראל. ההצדקה נעה בין זכייתם בבחירות דמוקרטיות וכלה בטיעונים שהם תנועה דומיננטית במשחק הפוליטי הפלסטיני ואי אפשר להתעלם מהם ולו רק משיקולים של ריאל פוליטיק. הדרישה הזאת פעם הייתה נחלתם של מדינות קצה. אולם לאחרונה הם הקולות מתגברים ובאים ממדינות הנחשבות ידידותיות בעבור ישראל כמו: ארצות הברית, רוסיה והאיחוד האירופי.
ממשל אובמה התיר לפקידי ממשל במסווה של חוקרים במכוני מחקר להיפגש עם בכירי חמאס
שלשום (29.6) בעת ביקורו בירושלים טען שר החוץ הרוסי שצריכים לדבר עם החמאס. במסיבת עיתונאים עם מקבילו הישראלי, אמר לברוב "שרוסיה מנסה לשכנע את החמאס לנוע לכיוון מדיני". הוא הוסיף ואמר "אנו עדים לתגובה חיובית". בחודשים האחרונים, טענו גורמי ממשל רוסיים "שללא חמאס לא יהיה שלום". נשיא רוסיה בפגישתו עם נשיא טורקיה (10.5) אמר לעמיתו "הסכמנו שכדי לפתור את הבעיה הזאת באופן יותר נמרץ, יש לשלב את כל הצדדים המעורבים בסכסוך, מבלי לבודד אף אחד מהתהליך". מאוחר יותר, נפגש הנשיא הרוסי עם ראש הלשכה המדינית, חאלד משעל בדמשק (15.5). ללא ספק, הפגישה הממושכת בדמשק, סירובה להכניס את חמאס [וחיזבאללה] לרשימת ארגוני הטרור וההצהרות שנשמעות בחודשים האחרונים מהקרמלין מאותתים על כיוון ברור לקראת צירופה של חמאס לתהליך המדיני.
משהו שאל מה אבו מאזן חושב על חמאס?
לרוסיה יש שיקולים מעצמתיים שמעבר ליחסים בין ישראל לפלסטינים, אולם זה לא גורע מן העובדה שזאת המגמה הכללית. יחד עם זאת, מעצמה נוספת, מתעניינת בשאלת שילוב החמאס. לפני שבוע פירסם עיתון אל-קודס היוצא בלונדון ידיעה בה ארצות הברית וחמאס מקיימות מגעים חשאיים בבירות אירופאיות שונות. גורמים אמריקאים רשמיים ולא-רשמיים ביקשו לשמור סודיות, שמא פרסומם יעורר סערה פוליטית ולחץ של קבוצות לובי יהודיות ואחרים. על פי הידיעה, מצד חמאס אוסמה חמדאן, חבר בלשכה המדינית, מנהל את השיחות מן הצד הפלסטיני.
החוק אוסר על מגעים עם ארגון טרור הנכלל ברשימת משרד החוץ אמריקאי, כמו גם תנועת חמאס. אולם ממשל אובמה התיר לפקידי ממשל במסווה של חוקרים במכוני מחקר להיפגש עם בכירי חמאס. דובר הבית הלבן הכחיש באופן חלקי את הטענות (1.7). טומי ויטור אמר "הסיפור כולו אינו מדויק וחבל שהעיתון החליט לפרסם אותו בלי לבקש תגובה מהממשל האמריקני". אינו מדויק, זה לא אומר שזה לא נכון. אכן רוברט מאלי ותומאס פיקרינג פקידי ממשל בכירים לשעבר בממשל קלינטון, הודו שנפגשו עם מחמד אזהאר ואוסמה חמדאן, וטענו שהמפגש "היה מרתק". הידיעה על קשרים בין חמאס לממשלת ארצות הברית מקבלת חיזוק נוסף, במקומון בשפה הערבית בוושינגטון, בשם "אל-מנארב שציטט בכיר אמריקאי רם-דרג שאמור להיפגש בימים הקרובים במדינה ערבית עם נציגי חמאס.
עוד בעבר, פורסם שאינטלקטואלים אמריקאים ליבראלים נפגשים בכנסים עם תנועת חמאס באיצטלה אקדמאית, כאלה שיוצרים צינור תקשורת ישיר בין הממשל אמריקאי לחמאס. כלומר, ארגון החמאס חש, ובצדק, שיש לו אוזן קשבת בבית הלבן ובחדר הסגלגל. אמנם הבית הלבן מכחיש למגעים רשמיים, והוא צודק גם הוא. אך מתקיימים בכל עת מגעים לא-פורמאליים שמגיעה ישירות לאוזנו של נשיא ארצות הברית, ברק אובמה. על כל פנים, נראה שזו עמדה מרוככת מזה של קודמיו ביחסו לתנועת חמאס ועשויה לרמוז על הבאות.
חמאס מיישב זאת באמצעות דפוס מיוחד של אסלאם רדיקאלי, שנבע מהצורך למצוא פשרה אידיאולוגית בין האוניברליזם האסלמי לבין הצורך האקטואלי למדינה פלסטינית.
לאור כל אלה, עולה שאלה לגבי טיבו של תנועת חמאס והאם הוא פועל במסגרות מהפכניות ורדיקאליות של האסלאם הפודמנטליסטי בהגדרתו המקובלת, כאשר במרכז עומד העקרון של הכפפת הפוליטיקה לדת. או שמא עבר תהליך של מיסוד ופורמאלצזיה (reason of state) בדומה לתהליך שהתחולל בסמוך למותו של חומיני באיראן בה הדת, למרות הכל, כפופה למרותה של הפוליטיקה. או במילים האחרות, האם באמת אפשר לעשות עסקים עם חמאס.
נראה שהתשובה חורגת מגבולות מעשיים וכוללת בתוכה אלמנטים אקספסרסיביים רבים. אחרי הכל, תנועת חמאס הייתה שותפה לרצח המוני של מאות ישראלים במהלך השנים, ובפרט באינתיפדאה השנייה. על אף הסלידה הטבעית שיש לישראלים ראוי יהיה לבחון את הדברים באופן ענייני. איני מתיימר להביא לכך תשובה של כן ולא, אבל רוצה לעלות כמה נקודות למחשבה.
פרופסור שאול משעל, כן יש עוד משעל. הוא מרצה באוניבריסטת תל אביב שחקר במשך במשך עשרות שנים את תנועת חמאס והאחים המוסלאמים. הוא למרצה מבריק, אך דעותיו החריגות בעבר מתיישבים עם המגמה הנוכחית של הכרה בחמאס. רק שאם בעבר, היה זה יכול להיות במסגרת יוזמה עצמאית ויצירתית של ישראל, היום כנראה וזה יותנה על ידי הקהילה הבינלאומית.
טענתו היא שחמאס יותר פרגמטי מאשר נתפש בציבור הישראלי, הוא מכיר את מגבלות הכוח ונהנה מלגטימציה ציבורית רחבה. יתרה מכך, קיומו בולם, אם כי לא בהצלחה גדולה, את התארגנות הג'אהד העולמי הפודנמטליסטי. פרופ' משעל מודע להיסטוריה של האסלאם ולמושגים התרבותיים ותמך בהודנה מאשר הסכם קבע רעוע ומסוכן. הוא יודע לספר, שראש הממשלה בנימין נתניהו בממשלתו הראשונה החמיץ לפחות שתי הזדמנויות "להודנה של דורות" שהציע מייסד החמאס, אחמד יאסין וחזה מראש כי הפת'ח היא תנועה מזדקנת.
אני מציע לשחק ברעיון של פרופ' משעל באמצעות מאמרו המרתק של ד"ר מתי שטיינברג. תנועת חמאס היא שלוחה (ג'אנח) של ה'אחים המוסלמים', וכי השנייה היא ארגון עולמי ופה עולה הקושי המהותי, הסתירה ואולי גם הפתרון. קיים מתח בין השליחות האוניבריסלית של ג'האד עולמי נטול מימד גיאוגרפי ובעל נופך דתי רידקאלי לבין הייחודיות הלוקאלית הפלסטינית הלאומית, החילונית והפוליטית. אם תרצו, הסוגייה הפלסטינית לא מעניינת את ראשי הג'אהד העולמי, וכי תנועת חמאס נאלצת להתמודד עם העדר הכרה בשאיפותיה הלאומיות לבין שאיפותיה הגלובליות של ארגון האם.
חמאס מיישב זאת באמצעות דפוס מיוחד של אסלאם רדיקאלי, שנבע מהצורך למצוא פשרה אידיאולוגית בין האוניברליזם האסלמי לבין הצורך האקטואלי למדינה פלסטינית. אך לפני חמאס, פעל ברצועת עזה תנועת אל מוג'מע אל אסלאמי (מוג'מע). הם הקימו בעיקר ארגוני צדקה, חינוך ורווחה שנוסדה בשנות ה-70. המוג'מע התעלמה מקיומה של ישראל והבחינו באופן ברור בין האויב הפנימי המקנן בנפשות המוסלמים, דהיינו החילוניים לבין האויב החיצוני הזר, כלומר הכופרים הצלבנים והיהודים ומתגלם כיישות המערב. למשנתם, הגי'אהד הפנימי חשוב יותר מהג'יהאד החיצוני ותיקון נפשם של מוסלאמים צריך להתממש בדרכים של נועם הליכות וחינוך (דוועה). המאבק בישראל נדחה לפרק זמן בלתי נראה לעין, כנראה עד ימי הקמת כליפה מוסלאמית.
האם הציע 'הודנה לדורות'?
אי אפשר להבין את התעקשות חמאס בעסקת שליט ללא המרכיב של ריאליזם והמיסוד המדינתי
האינתיפאדה יצרה את חמאס, כאשר המהומות האלימות דחקו את הרעיון של הגו'מע. אכן בשנת 1987 הוקמה ושינתה את סדר העדיפויות. הואיל והייתה סתירה פנימית, הרי אך תוקם אימפריה אסלמאית ללא גי'האד. אולם היא גם חשפה פערים שלא ניתנים ליישוב בין תפיסה דתית למציאות ומייסדו, אחמד יאסין ואחרים מצאו לכך טיעונים לבדלנות מהמאבק העולמי באמצעות מתן משמעות דתית ולא פוליטית חילונית ופרשנות מחודשת ונועזת של הציווים של הקוראן. אביא לכך רק עקרון מרכזי אחד בין שלל העקרונות המנחים את חמאס.
לאומיות היא בדרך כלל חילונית ואינה מתיישבת עם הדת. על כן החמאס קידש את המאבק לעצמאות כדרך של הג'אהד, שהוא מונח דתי לכל דבר ועניין והצדיק אותו בכך שג'האד המקומי הוא אחד הזירות. לדעתם המאבק בישראל הוא לא פוליטי והוא חלק מן המאבק הבין-דתי והמלחמה "באויבי אללה והאנושות". טענה זאת אינה מתקבלת אצלי חכמי הדת האסלאמים וחמאס מודע לסתירות הפנימיות.
ולכן המשיך וצבע את המאבק בצבעים דתיים. למרות כל זאת, יש בזה תמצית של גישה מציאותית ולא משיחית. לשון אחרת, המאבק למרות שמוצג כדתי הוא על טריטוריה ובסיסה הוא פוליטי. עקרונות אלו ואחרים יצרו מכניזם המאפשר להסתגל לשינויים ולהתאימם למצב הקיים.
אל קעידה לעולם לא תשא ותתן מול ארצות הברית לעומת זאת חמאס וישראל דווקא כן.
אם נחזור לימינו אפשר לראות בדוגמה הבולטת ביותר – קסמאים. גם גורמי ביטחון ישראלים מודים שחמאס מנסה לבלום או את משגרי הקסמאים מארגונים סוררים, של תאי טרור של הגי'אהד העולמי, או לעתים מעודד אותה, בהתאם לסיטואציה. ההנחה היא מחד, שחמאס יודע את אשר הוא עלול להפסיד במערכה צבאית נוספת ופועל לסכל הסלמה, אך ממשיך לפגוע כאשר לדעתו המצב מאפשר זאת. באותה מידה אפשר לנסח זאת במילים אחרות. תנועת חמאס פועלת משיקולים של רווח והפסד, דהיינו ריאל פוליטיק ומכאן הדרך כבר סלולה.
אי אפשר להבין את התעקשות חמאס בעסקת שליט ללא המרכיב של ריאליזם והמיסוד המדינתי. הרי בגרסה של גי'האד עולמי מחבליה מצווים למות קדושים ואם לא אז מאסרם הוא בגדר מצווה דתית. על כן, תמוה יהיה עצם ההתעסקות בנושא האסירים מלכתכילה. ולכן ככזה הוא חייב למקסם את הרווח ולהקטין את ההפסדים. שחרור אסירים יעלה את קרנה של חמאס בקרב העזתים, יחזק את הלגטימציה הציבורית ויקטין את אחיזתה של פת'ח בגדה המערבית.
חמאס וישראל לא מכירות בלגטימטיות של אחת והשנייה, אולם כמובן שזה רק מס שפתיים. בפועל, חמאס לא נלחם כנגד יישות לא קיימת וישראל לא מטילה מצור על אזור נטול משמעות. קיום המשא ומתן בין ישראל לחמאס בנושאים שונים בהם עסקת שליט מהווה את סממן הריבונות והכרה הדדית ביניהם. אל קעידה לעולם לא תשא ותתן מול ארצות הברית לעומת זאת חמאס וישראל דווקא כן.
על כן, המסקנה היא שחמאס שונה ממסגרות מקובלות של ג'יהאד עולמי במסגרת הפודנמטליסטית ויצר לעצמו דפוסים ייחודים לזירה הפלסטינית.
השאלה למה זה קורה?
תופעה מעניינת בזירה הבינלאומית היא reason of state, לצערי לא מצאתי מושג מקביל בעברית, אך אם נשתמש באמרתו של ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון, אפשר להגדיר זאת כ"מה שרואים מכאן לא רואים משם". במונחים האסלאמים, גם אם הדת נתפשת כגורם עליון במדינה, הרי שפועל הדת כפופה לפוליטיקה. ליאה גרינפלד כינתה זו בצורה מטאפורית "הדת שפחתה של הפוליטיקה" והדבר נכון גם באיראן. אני לא אכנס לסוגיה האיראנית, אבל בגלל אילוצים ורצון פוליטי לשרוד ולשמר את המשטר הקיים, חייבת המדינה לשנות את סדר העדיפויות שלה כך שתתאים עצמה למצב, לזמן ולנסיבות. מאז עלייתה חמאס ברצועת עזה פועל הארגון כמדינה של ממש והמוסדות, המשרדים, השירותים והמפקדות הצבאיות עלו למעלה מן המחתרת. ככזה, רצונם הוא לשרוד, למקסם את הרווח הפוליטי, להשיג מדינה ולהשליט בה את חוקי השריעה. זה רצון של מדינה וככזה היא משתמשת בדת בריטואלים הדתיים לצרכים לאומיים. ייתכן שזה הסיבה שחמאס צבע את המאבק הפלסטיני בצבעים של דת, אולם בפועל מטרתה לשרת את המאבק הלאומי לעצמאות.
תנועת חמאס הוא מחולל טרור מסוכן ורצחני שרצח מאות רבות של ישראלים. לחלוטין אין להתעלם מן הסכנות העולות בהכרה כזאת או אחרת, אולם ראוי יהיה אומנות המדיניות היא בחכמה לנהל סיכונים
על כן, המסקנה היא שחמאס שונה ממסגרות מקובלות של ג'יהאד עולמי הפודנמטליסטית ויצר לעצמו דפוסים ייחודים לזירה הפלסטינית. אין לטעות, חמאס הוא ארגון פודמנליסטי שכן מרכיביו הם מודרניים. אבל דווקא ככזה, הוא נאלץ להסתגל למצבים חדשים ולחפש הכרה גם במדינות העולם. אלו היבטים ברורים של משחק פוליטי. נכון שיש שימוש בדת כאמצעי לגיוס אולם הוא כפוף לשיקולים של אינטרסים לאומיים.
בסופו של דבר, ישראל צריכה לבחון את המדיניות שלה כלפי הפלסטינים באופן שיטתי, וליזום ובשל הלחץ העולמי הגובר כנראה ותאלץ להכיר בחמאס. תנועת חמאס הוא מחולל טרור מסוכן ורצחני שרצח מאות רבות של ישראלים. לחלוטין אין להתעלם מן הסכנות העולות בהכרה כזאת או אחרת, אולם אומנות המדיניות היא בחכמה לנהל סיכונים. מכל וכול, יהיה מעניין לראות התפתחויות שיביאו.
