בן לאדן והשינוי האסטרטגי בארצות הברית

שני עובדות שאינם קשורות תפשו את תשומת ליבי לאחרונה. הראשון והברור הוא הודעתו של נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, על איתרו וחיסולו של אוסמה בן לאדן. העובדה השנייה היא הודעתו מסוף אפריל על חילופין התפקידים במערכת הביטחון האמריקאית. גנרל דייויד פטראוס מפקד כוחות ארצות הברית ונאט"ו באפגניסטן יתמנה ביולי הקרוב לראש סוכנות המודיעין המרכזית (CIA) וליאון פנטה, ראש הסוכנות הנוכחית יתמנה למזכיר ההגנה ויחליף את רוברט גייטס. ביחד, התנאים יוצרים סביבה נוחה יותר לנשיא אובמה לתמרון היציאה האסטרטגית מאפגניסטן ולבסוף הערכה מחדש של האינטרסים באזור ומדיניות החוץ האמריקאית.

לא מעניין את פוקס ניוז: אובמה או אוסמה

הגנרל פטראוס הוא ארכיטקט של פעילות הצבאית נגד כוחות החמושים באפגניסטן ובעיראק. הוא מסמל את הנחישות האמריקאית ואת הצלחת מדיניות הסיכול והבלימה של ממשל אובמה

משימת כוחות ארצות הברית באפגניסטן, כפי שתוארה על ידי הנשיא היא השמדת כוחות אל קעידה באפגניסטן, במיוחד את ההנהגה הבכירה שהוכיחה יכולת מבצעית ופיקודית להוציא לפועל פיגועים המוניים וחוצי מדינות בארצות הברית ומחוצה לה. למרות שארגון אל קעידה ספג נזקים כבדים על כל רבדי הפיקוד השונים ויכולותיה המבצעיים ולאחרונה מתמקדת בניסיונות הישרדות ופחות בהוצאה לפועל של פיגועים משמעותיים, חוסר היכולת לתפוס את בן לאדן בשעתו, לפחות באופן סימלי, מנע את השלמת המשימה. עם מותו של בן לאדן על ידי יחידת חיסול עילית, מתקבל על הדעת, אם לא מדויק מאוד לטעון שהנרטיב האמריקאי הפוליטי יטען על סיום משימת הלחימה באפגניסטן. קריאה זו מתיישרת עם הרצון של נשיא ארצות הברית להסיג את כל כוחותיו מאזור המפרץ. החלק הראשון של הנסיגה האסטרטגית מתבצע כבר עכשיו בעיראק. במהלך מסיבת העיתונאים בבית הלבן הודה היועץ ג'ון ברנאן, עוזרו של הנשיא ללחימה בטרור, "שארצות הברית תמנף את הפגיעה בבן לאדן כדי לחסל את אל קעידה ולהוכיח שהוא שייך לעבר". יומיים לאחר מכן, נכשל ניסיון חיסול של בכיר אל קעידה בתימן וכוחות אמריקאיים הפילו פצצה באפגניסטן על אזרחים לא-מעורבים בניסיון חיסול של בכיר אחר.

קשה להתעלם מן העובדה שבן לאדן חוסל, לא במדבריות אפגניסטן או במערות טורה-בורה, אלא בליבה של פקיסטן העירונית ובסמוך למפקדות הצבא

הגנרל פטראוס הוא ארכיטקט של פעילות הצבאית נגד כוחות החמושים באפגניסטן ובעיראק. הוא מסמל את הנחישות האמריקאית ואת הצלחת מדיניות הסיכול והבלימה של ממשל אובמה. פטראוס הוא גנרל פופלארי בציבור ומינויו החדש כראש הבירוקרטיה של קהילת המודיעין האמריקאית מוכיח את שביעות רצונו של הנשיא מתפקודו. הצלחתו בתפקידו מקלה על הנשיא להוביל את הבטחת הבחירות הגדולה ביותר שלו – נסיגת כוחות אמריקאיים מאזורי הלחימה השונים במזרח התיכון. אולם פטראוס ידוע כמתנגד לנסיגה, ומינויו כראש המודיעין האמריקאי יוביל לבידודו מן שדה הקרב וקשירת עתידו למהלך שמוביל אובמה. המנהיגות הפוליטית האמריקאית, אמנם מתקשה לעצב לעצמה  אסטרטגיית יציאה מתאימה, אך מתקשה יותר לעמוד ביוקרה שצבר הגנרל פטראוס.

שני הצעדים, חיסול בן לאדן ומינויו של גנרל פטראוס כראש המודיעין האמריקאי יובילו לסדרה ארוכה של שינויים אסטרטגיים במדיניות הביטחון הלאומי האמריקאי ובדוקטרינות הצבאיות. הם מובילות את ארצות הברית לקראת נסיגה אסטרטגית של כוחותיה מאפגניסטן, עיראק והמפרץ הפרסי. להערכה מחודשת של מדיניות החוץ והביטחון שלה וסדרי העדיפויות במרחבים השונים.

פטראוס: הבובה של אובמה?

הגנרל פטראוס מורחק מן הזירה האפגאנית. בן לאדן חוסל ועם מותו תכריז ארצות הברית על סיום המשימה הקרבית העיקרית (Major Combat Operation). ייתכן ויהיה מקום לפעילות למבצעים מיוחדים ולחימה נגד טרור, אך הצורך בתגבור כוחות סדירים אמריקאים נעלם והם יחזרו באמצע מערכת הבחירות לנשיאות הבאה.

קשה להתעלם מן העובדה שבן לאדן חוסל, לא במדבריות אפגניסטן או במערות טורה-בורה, אלא בליבה של פקיסטן העירונית ובסמוך למפקדות הצבא. עם סיום המשימה הקרבית באפגניסטן, תאלץ ארצות הברית להעריך מחדש את יחסה לפקיסטן ולמדינות האזור. בנוסף להתעצמות המתיחות במפרץ הפרסי תאפשר הסגת הכוחות בניין כוח כנגד איראן. שחרור משאבים צבאיים וכלכליים  יקל על ארצות הברית ליזום עימות או לכל הפחות לבלום אותו ביתר יעילות ולגבות את ישראל במקרה וזו תבחר לפעול.

אני לא  טוען שחיסול בן לאדן ומינוי פטראוס הם פרי מהלך מתוכנן וייזום מראש. לא מן הנמנע שהם תוצר של צירוף מקרים אקראי. אני מאמין שהתמזגות של אירועים אלו יוצר הזדמנויות פוליטיות ואסטרטגיות חדשות, כזה שעולה בקנה אחד עם דוקטרינת אובמה ותפיסותיו שלא היו קיימות לפני. אלו, ללא ספק, אירועים שעשויים ליצור תפנית ושינוי במדיניות אמריקאית במפרץ.  

מודעות פרסומת

אמונה טפלה: כיפת ברזל

אילו שמות מפוצצים היו יכולים לעצור טילים, העורף הישראלי כבר לא היה נתון לסכנת הקסאם, הקטיושה והגראד למיניהם. מי האויב שיעז לשגר נשק תלול-מסלול לגליל ולנגב, כאשר ישראל מצוידת במערכות המתהדרות בשמות כה מרשימים כמו החץ, כיפת ברזל ושרביט קסמים. אלא שהמציאות אפורה יותר, והברזל והקסמים עדיין רחוקים מלהגן על ישראל.

כיפת ברזל היא "גלולת הרגעה להמונים". מערכות אלו מסממות את הציבור ומעניקות תחושת ביטחון פיקטיבית.

כיפת ברזל! לא רק בתל אביב, יש גם בועה בשדרות ובאשדוד

היה לי מרצה, מומחה בתחומו, שהתנגד רעיונית לפרויקט ההגנה האקטיבית נגד טילים על שלל שכבותיה. "מנהלת חומה", על אף שתרומתה ניכרת, לדעתו הייתה  היא לא יותר מאשר "גלולת הרגעה להמונים".  הוא האמין שמערכות אלו מסממות את הציבור ומעניקות תחושת ביטחון פיקטיבית. הוא סבר ששיכלולים טכנולוגים  אלו פוטרים את ההנהגה הצבאית והפוליטית ממתן פתרונות קבע. הואיל והפיתוח הטכנולוגי דינמי, הרי שאיום שלשמו הוא פותח אינו יעיל עוד במערכה הבאה. אדרבא, עד כמה שרעיון זה נשמע אוויל, הוא דווקא נטוע עמוק בתפישת הביטחון הבן-גוריונית.  אלו טבעו את שלושת קודקודי הביטחון של ישראל: התראה, הרתעה והכרעה, מה שמכונה "משולש הביטחון של ישראל".  דויד בן גוריון והאליטה הצבאית והפוליטית  דאז לא העלו על דעתם התמגנות עד בלי סוף. רעיון של הגנה אקטיבית רב-שכבתית נגד טילים (רקטות ומרגמות) ועיבוי  חזית ההגנה האזרחית והעורף הוא תוצר פוסט מודרני של וועדת (דן) מרידור לעדכון תפיסת הביטחון של ישראל משנת 2006. 

מטח טילים בעל ראשי קרב גרעיניים עשויים להיבלם על ידי טיל נגדי, אולם בתרחיש גרעיני מספיק אחד כדי לחולל שואה.

בעולם שתפוצת הנשק הגרעיני מתרחבת אל מעבר למועדון המעצמות, היה צורך לחשיבה מחודשת ולתפור חליפת פתרונות טכנולוגית ומבצעית ראויה.  אולם ההיסטוריה של פרויקט טיל החץ רחוקה יותר מהרצון של איראן לדומיננטיות אזורית. מקורה בהזמנת ישראל להשתתף בפרויקט שאפתני של ממשל רייגן ויוזמת "מלחמת הכוכבים", שבמרכזה לוויני יירוט להפלת טילי אויב סובייטים. הפרויקט נכשל, יהיו שיגידו שמעולם לא הוצא לפועל אך מיזם טילי החץ המשיך.

מעבר לקשיים הטכנולוגיים, יש גם אתגרים חשיבה מורכבים. יש  אפוא יתרון בהגנה מפני טילים גרעיניים בגלל היקף החורבן וההרס ואלמנט ההפתעה, אלו עשויים להתחולל בהינתן כישלון של מתקפת מנע או העדרה. כך טוענים המצדדים במערכת, אולם המתנגדים טוענים שהמערכת היא יקרה ובזבזנית ומעל לכולם מעודדת מירוץ חימוש בליסטי אזורי. על פי מקורות זרים אחוזי היירוט של החץ הוא למעלה מ 90 אחוז. גבוה מאוד אך לא מספיק. מטח טילים בעל ראשי קרב גרעיניים עשויים להיבלם על ידי טיל נגדי, אולם בתרחיש גרעיני מספיק אחד כדי לחולל שואה. הטענה שנשמעת בעיקר פי ד"ר ראובן פדהצור היא שפרויקט הטילים האיראני הואץ במקביל להתפתחות פרויקט החץ. לו בתרחיש  המלחמה איראן הייתה משגרת לעברנו 10  טילים, הרי שהיום היא עשויה לשגר 100.  החומה כאמור אינה אטומה ואף עשויה לעורר רף חדש של איומים. אלו שיבואו יאתגרו את המערכות הישראליות בשלל רמיות טכנולוגיות כמו ראשי קרב מתפצלים וטילי דמה.

משקלם של האמצעים הטכנולוגים ליירוט לטווחים קצרים ובינוניים מרכזי בהערכת הסיכונים הצבאיים על ישראל ובא על חשבון מרכיב התקפה והרתעה.

פוגעים בקליע ולא באקדוחן !? בפוגעים בגראד ולא בחמאס?!

אם הטיעון של ד"ר פצדהור עטוף בחשיבה שמאלנית, הרי שטיעון של ד"ר אריה סתיו הוא ניצי ולקוח מתוך ליבת דוקטרינת הביטחון היסטורית של בן גוריון. ד"ר סתיו סבור שלא נדרש אדם לפגוע בקליע שבא לעברו, אלא באקדוחן. גם בן גוריון מעולם לא דגל בהגנה, לא פסיבית ולא אקטיבית. היוזמה היא בידיים ישראליות, כמו גם הכוח. הוא ראה לנגד עיניו אקטיביזם ביטחוני וכך גם ראשי הממשלות הבאים אחריו. מנחם בגין ואהוד אולמרט אימצו רעיונות אלו ואף שיכללו אותם לידי אומנות מבצעית כירורגית.  אלו החליטו על מתקפת מנע על מתקני גרעין של האויב. דוקטרינת בגין  פשוטה – ללא מתקני גרעין  במדינות אויב קטן האיום הלא קונציונאלי על ישראל. פרויקט החץ, במקרה זה, הוא אמצעי משני בלבד ולא מרכזי.

ייתכן שלפרויקט החץ יש כן היגיון משל עצמו, למרות שלל האיומים החדשים שהוא מושך לעברו. מערכת הגנה אקטיבית אסטרטגית שעומדת מול סיכונים חריפים  במיוחד ומעמידה כנגדה סיכויים הצלחה גבוהים. אמנם ספק אם החידושים הטכנולוגים האחרונים בתחום מצדיקים עצמם. עם התגברות האיום הרקטי תלול המסלול על ישראל מצד אירגוני מחבלים (חיזבאללה וחמאס), יצאה ישראל במרדף אחר פתרונות הגנתיים נוספים. מערכת "כיפת ברזל" לטווחים קצרים ומערכת "קלע דויד" או  "שרביט קסמים" (לטווחים בינוניים). בשונה ממערכת החץ המתמודדת מול איום קיומי של ממש, מערכות היירוט הטקטיות ( גראדים, קסאמים וקטיושות) מדגישה פגיעה בכוונות הישראליות, שחיקה בהרתעה וקבלת ההחלטות מבולבלת. כאן, לא מדובר באיום קיומי והסרתה אינה כרוכה ביכולות מבצעיות ומודיעין עילאיות. היא מבליטה רפיסות ביטחונית שתלויה במרכיבים של חוסן מדיני ישראלי לקוי. כירסום במעמדה הבינלאומי של ישראל, בולם פעילות מבצעית נדרשת ברצועת בעזה ושיתוק מנהרות  הברחת הנשק. החשש מפני זעם בינלאומי שמקורו בהעדר יוזמה צבאית ומדינית של ישראל מנוצל היטב על ידי חמאס וחיזבאללה.

לא "שרביט קסמים" ולא "כיפת ברזל", אלא תבונה מדינית עם מנופי לחץ צבאים דרושה למדינת ישראל.

משקלם של האמצעים הטכנולוגים ליירוט לטווחים קצרים ובינוניים מרכזי בהערכת הסיכונים הצבאיים על ישראל ובא על חשבון מרכיב התקפה והרתעה. הוא אינו נדבך נוסף, אלא בה במקומו. הוא פוטר את ההנהגה מפתרונות מדיניים של קבע ודוחה הכרעה צבאית להמשך. ישראל נוטה לעוור את הציבור ומשדרת שליטה. היא מעניקה תחושה דמיונית של בועה הרמטית ומערערת עוד יותר את כושר ההרתעה של ישראל. ההנחה היא שכיסוי מלא דורש עשרות סוללות לטווחים שונים והצטיידות תהיה איטית וחלקית, שברקע עומד פער המחירים האדיר בין רקטה תוקפת למיירטת. מתקבל על הדעת שהצטיידות בטילים מיירטים מוגבלת כזו שלא תאפשר מענה הגנתי מלא. היא אמנם מקלה על הדרג המדיני ונותנת מענה טקטי מיידי, אך מעוררת המשך מרוץ חימוש ושידרוג איכותי וכמותי של אמצעי הלחימה בקרב היריב. ספק אם בעימות הבא תוכל מערכת "שרביט קסמים" להתמודד על אלפי קטשיושות בחזית הצפונית או מטחים רצופים של קסאמים בדרום.

לא "שרביט קסמים" ולא "כיפת ברזל", אלא תבונה מדינית עם מנופי לחץ צבאים דרושה למדינת ישראל. מכל מקום, יש חשיבות רבה לוועדת מרידור לעדכון תפישת הביטחון של ישראל. המזרח התיכון רווי בסכנות רקטיות וטיליות. עיבוי הגנה אזרחית ופיתוח אקטיבי של מערכות יירוט  אמורות להיות הקודקוד הרביעי, במטרה לאפשר  אורך נשימה וגמישות לדרג הצבאי, אך היא חייבת להיות מרכיב אחד במערכת של מרכיבי ביטחון לאומי, ולא המרכזי שבהם.

לוב, המהפכה וגי'אהד העולמי

ד"ר פרידמן גורג' הדגיש בניתוח הגיאופוליטי השבועי האחרון שלו על המהפכה והעולם המוסלאמי. המאמר מאלף ומומלץ ובו הוא מנתח אחד לאחד היבטים שונים של "חיידק המהפכה". אני מעוניין להתעכב במעט על המעורבות של האיסלאם הרדיקלי ברוח מאמרו. אין ספק כישראלים אנו מעודדים הפצה של רעיונות דמוקרטיים וליבראלים, אך בו בזמן חוששים מהשפעתה השלילית.

המפכה הנוכחית במהותה חילונית, ולא ניכר התערבות בוטה של האיסלאם הרדיקלי.

חמושים מוסלאמים, ובפרט השוליים האלימים של האיסלאם הרידקלי מנסים כבר זמן רב לערער את המשטרים במרחב המוסלאמי,  פרט לאפגינסטן. יהיו כאלה שיתווכחו על דקויות, אומנם כוחות הטליבן נחלו כשלון צבאי, אך היה זה יותר ניסון למלא וואקום שלטוני מאשר הפלת משטר של ממש.  יהיו שיטענו שסומליה עומדת בהגדרה דומה לזו של אפגינסטן (failed state), אך בניגוד לראשונה, הממשל במוגדישו מפעיל מרות ומתאפיין בחוסר יציבות ולא בהעדר שלטון.

קדאפי: חי בללה לנד

המפכה הנוכחית במהותה חילונית, ולא ניכר התערבות בוטה של האיסלאם הרדיקלי. בעבר   הם נתפסו כאיום מרכזי. הסיכול, לעתים, הבורטאלי של מנגנוני הביטחון המקומיים פירקו באופן שיטתי תשתיות של האחים המוסלאמים ואחרים, כמו גם הטילו שורה של חוקים ותקנות המגבילים את פעילותיהם.

הממשלה לא העריכה נכונה את המושג " דרווינזם טקטי". בעוד ארצות הברית ושותפיה הרגו מחבלים  רבים, דווקא אלו ששרדו נטו להיות חכמים וערמומים.

בניגוד ליציבות היחסית שמאפיינת את מצרים וטוניסיה, ייתכן כי בלוב המצב נפיץ. החששות שהעימותים האלימים במדינה יובילו לא רק להחלפת השליט, אלא גם להחלפת הסדר השלטוני הקיים ולא מן הנמנע לקריסת המדינה. צבא חזק במצרים וטוניסיה הוביל למשטר צבאי, אלו הצליחו למנוע אנדרלמוסיה שלטונית אחרי שנים רבות של כהונת נשיא יחיד. במקביל הצבא נהנה מלגטימציה ציבורית והוא נמנע מהפעלת כוח. שלטונו של מועמר קדאפי שונה מיתר המדינות הערביות. מבנה מערכת הביטחון הלובי מזכירה במידה מסוימת ממשלים אפריקאיים. קדאפי במזיד שמר על ממסד צבאי, ביטחוני ומודיעיני מוחלש ושבור כזה שייפתח תלות בו ובמשפחתו. כתוצאה מכך, ייתכן שאין הצבא יכול לערוב ליציבות לוב אחרי לכתו של קדאפי. המשמעות המיידית היא מלחמת אזרחים על בסיס שבטי עקוב מדם במדינה עשירה בנפט. מרחבים עצומים, ריק שלטוני והתעניינות מערבית רבה  מרכיבים סביבה אידיאלית עבור הג'אהד העולמי לשגשג.

לוב לא זרה לגי'אהד העולמי. חיכוך אלים בין קדאפי לקיצוניים מוסלאמים לובים (Libyian Islamic Fighting Group)  הוא אינו דבר חדש.  בימי אפגינסטן תחת הכיבוש הסובייטי, צ'צניה, בוסניה ועיראק  נאספו מוסלאמים מרחבי עולם ונלחמו. הם התמקצעו  וקדאפי ראה זו כזדמנות פז "לייצא" ג'יהאדיסטים לחו"ל.  ההנחה הייתה שזו  הדרך הטובה ביותר להיפטר מפוטצניאל של בעיות פנימיות. למרות זאת, נראה כי הממשלה לא העריכה נכונה את המושג " דרווינזם טקטי". בעוד ארצות הברית ושותפיה הרגו מחבלים  רבים, דווקא אלו ששרדו נטו להיות חכמים וערמומים. החלשים פשוט נעלמו וכך נוצר גרעין קשה של חמושים מקצועיים. הלובים מביניהם חזרו למדינה.  ניצולים אלו למדו טקטיקות הישרדות מול כוח אש אמריקאית אדירה ולמדו לייצר ביעילות סוגים שונים של אמצעי לחימה מאולתרים וקרב (מטעני צד,מארבים וכו').

ראוי יהיה לגורמי הערכה להתמקד בלוב לא רק על ההיבטים הפוליטיים הגלויים, אלא גם לחפש סימנים מקדימים של הגי'אהד העולמי ולהיערך אליה בהתאם.

קדאפי, אפוא הפעיל אגרוף ברזל והצליח לסכל ולהרוס תשתיות של ג'יהאד עולמי ואלו מצאו מפלט בקבוצות כמו אל קעידה ודומים לה.  במקביל, פעל ממשל קדאפי לשקם קיצוניים, כאשר העניק חנינות המוניות וקידם אותם לתפקידי מפתח במערכת הצבאית המקומית. הצבא מימלא מוחלש וכוחו של קדאפי בנוי על כוחות פרא-צבאיים ומיליציות פיראטיות.  אותם הכוחות שמפעילים אש ותנועה על אזרחיו.

לא במקרה, נפלה ראשונה מזרח לוב בידי המורדים.  מעוזי הקנאים המוסלאמים נמצא בדרנא ובנגאזי, אותם ערים שכבר שוחררו ומהווים בסיסי כוח להמשך התנגדות.

אובמה וקלינטון: גם ארצות הברית חיה בללה לנד של נאיביות

הנטייה של הרדיקלאיזם האסלאמי להתנקז במזרח המדינה מחזירה אותנו להתחלה. אמנם לא סביר כי קבוצות אלו יתפסו את השלטון בפרק הזמן המיידי, גם אם יפול קדאפי. יחד עם זאת, נפילתו של הרודן מטריפולי ובהעדר הנהגה חלופית אחרת תוביל לכאוס. כך אותם קיצונים ימצאו לעצמם מרווח פעולה רחב יותר עם גישה כמעט בלתי מוגבלת למחסני נשק צבאיים ואמצעי לחימה כבדים. לפתע, ייתכן כי הקיצוניים יפתחו יכולות צבאיים של ממש בלוב ואולי מעבר.

ביזה של מחסני נשק בלוב מזכיר את השתלטות קבוצות לוחמי אל קעידה בעיראק לאחר פירוק הצבא ולנוכח פלישה אמריקאית. חימוש זה לא היה רק בשימוש ישיר של רקטות וחומרי נפץ תקניים כנגד כוחות ממשלה, צבא אמריקאי ואזרחים, אלא גם כאמצעי חימוש עקיפים כמו מטעני צד. בנקודת זמן מסוימת, בוגרי אל קעידה תושבי לוב לבטח יעשו בו שימוש.

כל אלו מבשרים רעות על אינטרסים זרים בלוב. חששות ביטחוניים על מתקני תשתית ונפט ואתרים אחרים. אלו גם יכולים לייצא אלימות כנגד שכנותיה של לוב במרחב הערבי בצפון אפריקה ובדרומה (תימן ואלג'ריה) ועלולים לערער גם את היציבות בתוך מצרים וטוניסיה.

לא ברור עדיין עמדתה של LIFG, כשם שאחים המוסלאמים במצרים נזהרו מלהתערב ישירות בנעשה בכיכר א-תחריר בקהיר. לא ברור גם מה עמדתה של ארצות הברית שעומדת מול שינויים גיאו-פוליטיים בעל השפעות מרחיקות לכת על אויבים וידידים.  עם כי ברור מה עמדתה של איראן השיעית בנושא. נכון יהיה לו  גורמי הערכה והמודיעין יקצו משאבים כדי לנטר ולהתמקד בלוב לא רק על ההיבטים הפוליטיים הגלויים, אלא גם לחפש סימנים מקדימים של הגי'אהד העולמי ולהיערך אליה בהתאם.

ברק אובמה בין צפון קוריאה ואיראן

צפון קוריאה הוכיחה שוב שידה על עליונה וארצות הברית, יפן ודרום קוריאה הפגינו פעם שנייה בתוך חצי שנה אוזלת יד ורפיסות. אותה רפיסות מערבית ותגובה לקונית, ללא ספק,  נלמדת היטב באיראן ויהיה לה השפעה מרחיקת לכת גם על המזרח התיכון. מה שמוכיח שוב שהציר פיונאנג – טהרן,  כלומר "ציר הרשע" הם בלתי נפרדות.

דרום קוריאה וארצות הברית מחליטים כל פעם מחדש להבליג והדיקטטור מפיואנאג ראה שטוב לו.

 אז מה היה?

פגזים של צפון קוריאה נורו לעבר אי קטן שבשליטת הדרום ולפחות שני חיילי מארינס דרום קוריאנים נהרגו ועשרות נפצעו. סוללות תותחים של דרום קוריאה הגיבו באש ושיתקו את מקורות הירי ביחד עם חיפוי אוירי של מטוסי קרב. ממשלת הצפון טוענת שירי פגז בודד שנורה  לעברה במהלך תרגיל אמריקאי-דרום קוריאני פגע בשטחה ושתמרוני  הצבאות  (70,000 חיילים) שנערכים בימים אלו הם פרובקציה ותוקפנות כלפיה.  הדרום טוען, שמעולם לא נורה פגז לעברה והיא לא מעוניינת להסלים את המצב. המצב מאוד פשוט. מחד צפון קוריאה, שמחזיקה ביכולות גרעיניות, מתריסה שוב ושוב בפני העולם וארצות הברית של אובמה, כמו ביתר אירועים הפרובקטיביים נאלמת דום.

קוקו שמחזיק בנשק גרעיני ותופס את אובמה בביצים ! ( בתמונה: הדיקטטור מצפון קוריאה)

הירי של קוריאה הצפונית בא לאחר שהדיקטטורה הקומוניסטית חשפה בפני שליח אמריקאי (Heakler) מספר מתקני גרעין לייצור פולוטניום שלא היה ידוע למודיעין אמריקאי. מומחי מודיעין מעריכים שהירי וחשיפה ייזומה של מתקנים סודיים הם הסלמה ייזומה ונובע מהרצון להחזיר את ארצות הברית בחזרה למשא ומתן על הכרה בשלטון והסרת הסנקציות.

למה צפון קוריאה מסוכנת?

הדיקטטורה הקומיניסטית מייצאת ידע וטכנולוגיות גרעיניות לסוריה, איראן ומדינות אויב וחולקת עם פקיסטן ואחרות טכנולוגית טילים רגישות ביותר. ביום העצמאות אמריקאי  האחרון שיגרה טיל לטווח בינוני לעבר ארצות הברית (הוואי) וצוללת  תקיפה צפונית הטביעה באמצעות טיל ים-ים לפני חודשים ספורים (מרץ 2010)  ספינת מלחמה של קוריאה הדרומית  ללא סיבה, אירוע שגבה את חייהם של עשרות מלחים. במקביל פה ושם לוכד הצי הצפוני ספינות דייגים דרומים, מאיים "להטביע באש את סיאול" ולא פעם מהנדסי גרעין מבריקים את ראשי הקרב הגרעיניים בווקס, כדי  שאלו ינצנצו ללוייני הריגול ממעל. הכל טוב וזה זכותם, אולם איפה הגבולות, מה מותר ומה אסור, וחמור מכך, מהם ההשלכות, אין קול ואין עונה. דממה.  דרום קוריאה וארצות הברית מחליטים כל פעם מחדש להבליג והדיקטטור מפיואנאג ראה שטוב לו.

לא רק כי מאוכלסני העיניים מסייעים טכנית לבניית פצצה האיראנית, אלא גם כי הם מודל להתנהגות ואות מופת לעמידה איתנה ומוצלחת נגד ה"קולניאליזם התרבותי המערבי".  

הסכנה נובעת לא רק מהיותו של הממשל מדכא, אלא גם בגלל שרבות מהחלטותיו אינן רציונאליות ומטרתו היחידה היא לבצר את שלטונו ואת השושלת המשפחתית – ויהי מה.  החתירה לקראת יכולות גרעיניות צבאיות אינה נובעת מהשאיפה להתפשטות אימפראליסטית, אלא מקורה ברצון עז למנוע מהקהילה הבינלאומית למוטט את השלטון. אם תרצו, קים גון איל מאמין, ובמידה רבה של צדק, שהקהילה הבינלאומית לא תתערב בענייניה הפנימיים של המשטר כל עוד היא מחזיקה בארסנל  גרעיני  וכך משטר שהוא מוקצה, מדכא ואלים נהנה מחסינות מפני פלישה צבאית או הטלת סנקציות משמעותיות.

ומה עם משטר האייתאולות באיראן?

הפרסים השיעים הם עם חכם ולהם היסטוריה ארוכה של למדנות ושקדנות. הם הפיקו לקחים מהפצצת הכור הגרעיני בעיראק (1981). הם משתמשים בתכסיסי עורמה ורמייה מתוכחמים בזירה הפוליטית הבינלאומית בכל הקשור לתוכניתם הגרעינית והם מיישרים מבט גם על צפון קוריאה. האיראנים חוששים מאד מתקיפה ישראלית או אמריקאית. אל תטעו, הרטוריקה של אחמגינג'אד מקורה מפחד ולא מעוצמה. כלב נובח לא נושך והקופיף המזוקן לא מפסיק לאיים, הרבה בגלל חולשתם. גם הם, כמו הצפון קוריאנים רואים עצמם כמשטר מבודד ומוקצה והם גם פוחדים שמא למעצמות המערב "השטניות" או "שלוחותיה הציוניות" ינסו להפילם מן השלטון. אל תתטעו, הנשק הגרעיני האיראני בראש ובראשונה נועד כדי לבצר את שלטון האיתואללות  כלפי חוץ וכדי למנוע כל ניסיון מערבי להדיחם מן השררה והכח. ישראל, היא רק מקום שלישי אם בכלל  ברשימתה. אנחנו לא באמת אויב לאיראן, אלא רק אמצעי תעמולה שמשתמש בנו המשטר. הדימיון בדבר חתירתן של שתי המדינות לנשק גרעיני הוא מדהים והמקל הגרעיני הוא יותר כלי תעמולתי  ואינטרס פנימי מאשר חיצוני.

בכל אופן, הקשר בין צפון קוריאה ואיראן אדוק. לא רק כי מאוכלסני העיניים מסייעים טכנית לבניית פצצה האיראנית, אלא גם כי הם מודל להתנהגות ואות מופת לעמידה איתנה ומוצלחת נגד ה"קולניאליזם התרבותי המערבי".  האיראנים מביטים לעבר צפון קוריאה ורואים, שגם כאשר הצפוניים מתגרים ומתריסים באופן בוטא וברור כלפי המערב ובעלות בריתה באזור, ממשל אובמה וארצות הברית מתעלמת או לכל היותר מוציאים הצהרה מאולצת. גינוי פה אזהרה לא מחייבת שם וכינוס טפל של מועצת הביטחון – אך המערב אינו מתגייס להגנתה של דרום קוריאה ואינו מלכד שורותיו ואת חייליו.

איראן למדה מכך, שהפער בין הרטוריקה למעשה הוא גבוה וניסתה זאת בעצמה. תראו מה קרה לאחר הבחירות האחרונות לנשיאות. במרמה וזיופים זכה אחמגנ'אד לנשיאות (יולי 2009) והפגנות ההמוניות שזעקו "דמוקרטיה" הותקפו באלימות בורטאלית מצד ממשמרות ההמפכה והביסאג' (מילציות החמושות). עצוב יותר היה זעקות החירות והדמוקרטיה של המונים שנתקלו בחומה של אדישות מצד הנשיא הליבראל שזכויות האדם כה יקרות לליבו. לא מילה או שתיים נאמרה על ידי ברק אובמה, פרט לבקשתו לחידוש המגעים הדיפלומטיים עם איראן על תוכניתה הגרעינית. האיראנים אשר ראו היסטוריה חוזרת  דחו (שוב) בבוז את הצעת הנשיא האמריקאי. הבית הלבן, הנשיא והאומה האמריקאית (שוב) השפילו מבטם מול נשיא של מדינה יריבה, שהוא בעצם עכשיו דיקטטור, לכל דבר ועניין.

ממשל אובמה מפגין רפיסות אסטרטגית חמורה ומסוכנת, כאשר קולות גינוי רפים ורטוריקה פייסנית מחליפים נחישות ועמידה

הרפובליקה האסלאמית גם הפנימה שהמערב לא שש קרב גם כאשר צפון קוריאה תוקפת, מקיימת ניסוי גרעיני או מאיימת. תוכנית הגרעין של צפון קוריאה היא תעודת ביטוח אולטימטיבית  וכל הדרך עד להשגת הפצצה  מלווה באדישות מערבית. איראן, כך מסתבר,  סבורה שהמערב לא יתקוף ותקדים ו"עקרון ועידת מינכן" (שלא מדברים עם דיקטטורים  – היטלר – שכן אם ניתן להם אצבע ירצו את כל היד – צ'כלוסובקיה)  שהיה אבן יסוד במדיניות החוץ אמריקאית בחצי מאה אחרונה נעלמת לה. ההיסטוריה היא מעגלית, האיראנים למדו, אובמה בעל התואר היוקרתי  מהרוואד כנראה עדיין לא.

למה אמריקה בורחת מבעלות בריתה?

ומה הנשיא ברק אובמה עושה?

תראו, יש פה משהו עמוק יותר ומדאיג. ממשל אובמה מפגין רפיסות אסטרטגית חמורה ומסוכנת, כאשר קולות גינוי רפים ורטוריקה פייסנית מחליפים נחישות ועמידה. הסכסוך בין צפון קוריאה ודרומה אינו חדש והוא תוצר של מלחמה שהתקיימה בשנות ה-50 המוקדמות. הצפון נותר קומיניסטי וחשוך ואזרחיו מאוימים השכם והערב על ידי דיקטטורה מדכאת, בו בזמן שדרום קוריאה נהנת משפע כלכלי, דמוקרטית וחוסה תחת ברית צבאית אמריקאית. האסטרטגיה  בת חצי המאה היא להגן על  אידאלים אמריקאיים בקשת רחבה של אמצעים צבאיים ולא צבאיים. אבל היום אינם מוגנים עוד על ידי מנהיגת העולם החופשי והיא זונחת אותם לנפשם. כך היה שארצות הברית מתעלמת מישראל והיחסים המיוחדים בינה, נותנת כתף קרה ליפן, דבר המאלץ אותה לקיים מירוץ חימוש התקפתי כדי להתגונן מאותה מדינה צפונית סוררת. הקרירות אמריקאית מורגשת גם בבירות אירופה ולא רק בקרב חבריה המזרח תיכוניים ואסייתים. שם, רק לדוגמה לשכתו של  ראש ממשלת בריטניה, גורדון בראון  ביקשה בתחינה במשך 7 שבועות לפגישה עם הנשיא החייכן – ונדחה.  יחד עם זאת חיוך ונאומים חוצבי להבות  לא מאיימים על קים גון איל או משאירים רושם על  אוסמה בן לאדן. הממשל אמריקאי מפגין שוב מדיניות חוץ וביטחון מוחלשת וניאו ליבראלית ומתעלמת מצרכי ביטחון של ידידותיה. גם היום,  כאשר בחר להתעלם מהפרות בוטות של פיונאנג שמערערות את היציבות האזורית והעולמית וגוררת מדינות באזור ובעולם, יריבות ובעלות ברית כאחד להתחמש עד בלי  קץ.

יפן חוששת מצפון קוריאה, כמו שסעודיה נרתעת מאיראן ושניהם מתחמשות עד השיניים ומשנות את מאזני הכוחות המסורתיים.

ויפן כבר הבינה…

אם צפון קוריאה תקפה השנה מספר פעמיים את קוריאה הדרומית, והבית הלבן אינו עונה, מה ערובה לכך שארצות הברית תגן עלינו במקרה הצורך. שאל, ראש ממשלת יפן הערב  (22.11) את מקבילו מסיאול.

ממשל אובמה הוא דחיין כפייתי ומקבלי ההחלטות ביפן לוקחים שוליים ביטחוניים רחבים והם אינם מתירים עוד מקום לספק. יפן כבר הבינה את מה שאובמה וחבריו הליבראלים נמנעים מלהגיד. צפון קוריאה מסוכנת ומסכנת את היציבות האזורית, על כן בשנים האחרונות, בניגוד למסורת הפציסטית שלה, הממשלה הורתה לכוחות הביטחון שלה להתעצמם צבאית ולשנות את דוקטרינת של "קרב השהייה". עד כה, מטרת הצבא היה לקיים קרב השהייה על אדמתה על להגעת כוחות אמריקאיים, היום היפנים, אך לומר זאת בעדינות, פחות סומכים עליהם ורוכשים יכולות צבאיים מתקדמים.

ההשלכות והסיכום

יפן חוששת מצפון קוריאה, כשם שסעודיה נרתעת מאיראן ושניהם מתחמשות עד השיניים ומשנות את מאזני הכוחות המסורתיים. שני בעלות ברית מובהקות לאמריקה רוצות לקחת את השליטה  וגורלם לידיהם. ארצות הברית נמנעת מלהגיב צבאית או דיפלומטית ובכך נותנת לגיטמציה לממשל סורר ואלים להתגרות בדמוקרטיות וידי סיאול וטוקיו כבולות. ההשלכות הם ברורות וחמורות. כשם שממשל אובמה כובל את ידיה של דרום קוריאה ויפן לפעול כנגד התוקפנות הצפונית, כך גם ידיה של ישראל כנגד איראן אזוקות. ארצות הברית נמנעת בכל מחיר  מעימות צבאי, נקודה המלמדת דבר או שתיים על יחסה למשטר הדת בטהרן.   

הערה: הרשומה נכתבה עם קורטוב של הומור וציניות ואינה מקיפה את כלל הסוגיות הנלוות למקרה זה.

טורקיה ומדינות ציר הרשע

העיתון הגרמני דר שפיגל חושף שגם לאביר זכויות האדם, ראש ממשלת טורקיה טאיפ ארודאן,  יש שלדים מרוטשים וחרוכים בארון, וכנראה גם הרבה כתוצאה משימוש לא חוקי בנשק לא קונבנציונאלי. העיתון הגרמני טוען שהגיעו לידיו תמונות של לכל הפחות 8 גופות של לוחמים ואזרחים כורדים שנבחנו על ידי מומחים גרמנים ללוחמה כימית. לטענתם עולה מסקנה חד משמעית  כי הם נפגעו כתוצאה מחשיפה  לנשק כימי, שכנראה טיבו עדיין אינו ידוע.

גם לאביר זכויות האדם, ראש ממשלת טורקיה טאיפ ארודאן,  יש שלדים מרוטשים וחרוכים בארון, וכנראה גם הרבה כתוצאה משימוש לא חוקי בנשק לא קונבנציונאלי כנגד אוכלוסיה אזרחית, כורדים חפים מפשע.

החשד על שימוש טורקי בנשק לא קונבנציונאלי כנגד הכורדים אינו חדש, אולם לראשונה מקבל אישוש. הידיעה חמורה שבעתיים לאור התנצחויות  המוסרניות הבלתי נגמרות מצד ראש הממשלה הטורקי, בפרט והממשלה באנקרה בכלל על פעילות המנע הישראלית שנקטה במשט ועל פגיעה לכאורה בחוקי המלחמה והימאות הבינלאומיים. על כל פנים, הפעלת נשק שכזה הוא פשע מלחמה, ואולי גם פשע נגד האנושות.

האם ארודאן "כימאי" הוא ממשיכו של עלי העיראקי?

השימוש בנשק כימי על כל גווניו נאסר באמנת     CWC  משנת 1993. על המדינות החתומות נאסר לייצר,  לאגור ולעשות שימוש באופן מוחלט וטורקיה נמנית בין המדינות החתומות עליו. ישנם אפוא סייג קטן בו הוכשר השימוש בגז מדמיע לפיזור הפגנות בלבד, אך לא לצרכים מלחמתיים. לפי מיטב הבנתי המדינה האחרונה שעשתה שימוש בלוחמה כימית כנגד אוכלוסיה אזרחית הייתה עיראק, גם היא כנגד הכורדים בימיו של הרודן סאדאם חוסיין. לפני ארבעה חודשים הגנרל עלי חסן אל-מג'יד, הידוע בכינויו  "עלי כימאי", אחיינו של הרודן העיראקי  והאדם שבמצוות אדונו הורה על השימוש בנשק נתלה על פשעיו.

אבל הסקופ הגרמני מצטרף לשורה ארוכה של אינדיקאטורים מובהקים המצביעות שטורקיה כנראה וזונחת בהדרגתיות אך בעקביות את יחסה המועדף מערבה.  הדבר מטריד,  אבל עד כה הייתה נסבלת. הרטוריקה הלוחמנית הטורקית פגעה בה יותר מאשר בישראל. ארצות הברית ואירופה גינו והטילו עליה עיצומים כאלה ואחרים ותדמיתה כגשר בין המערב למזרח נפגע. יחד עם זאת, בשבועות האחרונים חלה הסלמה משמעותית. אם עד כה התגובה הטורקית הייתה ברמה ההצהרתית, דיפלומטית וניגוח ישראל מעל לכל במה אפשרית,  הרי שהיום לניכור הטורקי קיימים השלכות צבאיות מובהקות. כאלה איומים שעשויים לפגוע בביטחון הלאומי של ישראל.

לא מן הנמנע שלאור הפירסומים האחרונים על שימוש בחל"כ (חומרי לחימה כימיים), תנסה טורקיה הרשמית להסיט את תשומת הלב ממעשיה אל עבר ישראל ותתגבר הרטוריקה האנטי ישראלית מצד דובריה הרשמיים באנקרה.

בשבועות האחרונים, מינה ארודאן איסלאמיסט מובהק לתפקיד ראש המוסד הטורקי. ראש הביון הטורקי חסר ניסיון בתחום הריגול והביון, אולם זיקתו לאסלאם גבוהה במיוחד.   שר הביטחון אהוד ברק, הביע בסוף יולי חשש מפני מינויו של האקאן פידאן. בשיחה סגורה אמר ברק שהוא מודאג מקירבתו של ראש המודיעין הכללי הטורקי לאיראן.  פידאן הוא נגד זוטר (עברו הצבאי לא ברור, אולם כנראה היה איש אפסנאות) לשעבר בצבא הטורקי, איש עסקים שרבים מנכסיו הם באיראן. הוא מקורב למשמרות המהפכה האיראנים והוביל את מהלך ההתקרבות האיראנית-טורקית. ישראל וטורקיה במשך שנים  חלקו מודיעין וסודות צבאיים חשובים מאוד והמחשבה שסודותיה עלולים לזלוג  למדינות עוינות שבראשם עומדת איראן, אינה מניחה את הדעת.

דווקא חברים טובים ! ראש ממשלת טורקיה ונשיא איראן

טורקיה במשך שנים הייתה ציר מרכזי במערך איסוף מודיעין איתות ואחרים על איראן, מתקניה הגרעיניים ומערך הכוחות הצבאיים שלה. מקורות לא רשמיים טוענים שאגף המודיעין  וחיל האוויר של צה"ל מחזיקים שם בסיסי מודיעין גדולים לאורך הגבול ומספר טייסות. קרבתה הגיאוגרפית לאיראן מאפשרים ביתר קלות לנטר מידע אלקטרוני  גם על מערכות הגנה האוויריות. יתרה מכך, מגבירים את היכולת של ישראל להתקיף את אתרי הגרעין ומעצימים את ההרתעה הישראלית. אין ספק, שטורקיה מודעת לחשיבותה במאמץ הישראלי לסכל את הגרעין הצבאי האיראני. כמו גם, איראן מודעת לחשיבות העליונה בפירוק הברית הצבאית הישראלית – טורקית.  

ייתכן שכאלה סודות כבר נחשפו. שיתוף הפעולה הצבאי בין איראן, טורקיה וסוריה מתהדק בשבועות האחרונים בלחימה משותפת, עיקשת ועקובה מדם כנגד הכורדים. עם זאת,  ישנם ידיעות  שלא הצלחתי לאמתם בה צבא טורקיה עושה שימוש בכלי טייס בלתי מאויש (כטב"ם) ישראלים ובתמרונים משותפים עם צבא סוריה. הידיעות מדברות על מטוס ה"איתן", מטוס הדגל של התעשיות הביטחוניות הישראליות. אם  הדבר נכון,  הרי שצבא סוריה עושה שימוש בציוד צבאי ישראלי מתוחכם וחמור מכך, עם שימוש תכוף עלול למצוא את נקודות החולשה שלו ולפגוע בעליונות הטכנולוגית הישראלית. בכל מקרה, מערך מטוסי התקיפה הבלתי מאוישים הישראלים הם חוד החנית לגל הראשון של תקיפה. האיום הסורי על עליונות אווירית היא ממשית.

הרי שהיום לניכור הטורקי קיימים השלכות צבאיות מובהקות. כאלה איומים שעשויים לפגוע בביטחון הלאומי של ישראל.

הפגיעה הצבאית בישראל ובמערב ממשיך. האויב של האויב ידיד  ועיתון כוויתי "א-סיאסה" דיווח (10.8) כי ראש ממשלת טורקיה מנסה לתאם פגישה עם חסן נסראללה, מזכ"ל החיזבאללה. לשם כך, הגיע לביקור חשאי לביירות, סגן ראש הממשלה.  על פי העיתון, הזמין ארודאן את נסראללה בשיחת הניחומים לאחר מותו של המנהיג השיעי  של חיזבאללה, מוחמד חוסיין פדלאללה.  במשך שנים ארוכות היחסים בין טורקיה לחיזבאללה היו קרירים בשל מתיחות בין עדתית והיחסים המיוחדים בין אנקרה לירושלים. מאז המשט התחזקו היחסים, אך גורמי מודיעין מערביים טוענים שהם מעבר לגיבוי דיפלומטי הצהרתי והם כוללים בתוכם פעילות מעשית שיש בה אפשרות לערער את היציבות האזורית.

עיתון "קוריירה דה סרה" האיטלקי (12.8) מדווחות שטורקיה, איראן וסוריה מנסות ליצור ציר יבשתי בטוח ורציף להעברת נשק לחיזבאללה, במקביל לצירי הברחות הנשק מאיראן, סודן וסיני. כידוע, על פי מקורות זרים בתחילת 2009 (26.3) תקפה ישראל שיירת נשק איראנית על אדמת סודן.  אם הדבר נכון לגבי טורקיה הרי שהם מחריפות לאין שיעור את העימות האזורי עם איראן ונספחיה במרחב והופכות עצמם למדינה יריבה לישראל. על פי מומחה בטחון של העיתון, גוידו אולימפיו, הסכם סודי נחתם בין אנקרה, טהרן ודמשק שיבטיח הזרמת נשק משוכלל וכבד, לא מן הנמנע גם טק"ק (טילי קרקע קרקע) כבדים לחיזבאללה, מאיראן דרך טורקיה ולסוריה ואז לידי החיזבאללה.  עד היום העברות הנשק נעשו בים ובאוויר דבר החשף אותם לקשיים לוגיסטיים ומודיעיניים רבים, אולם הברחות במשאיות ובכלים תעשייתיים אחרים בדרכים צדדיות בחסות אחד מארגוני הביון הטובים במזרח התיכון (המוסד הטורקי) הופך את משימת הסיכול לבעייתית ומסוכנת יותר.  לטענת אולימפיו, לראשונה יהיה רצץ טריטוריאלי של משמרות המהפכה האירנים ודריסת רגל טובה יותר באזור.

הידיעה הזו מצטרפת לעדות הרמטכ"ל, גבי אשכנזי  בוועדת טירקל. הרמטכ"ל הודה שלא היה מודיעין מהימן על ארגון HHI  הטורקי. צה"ל ידע על עברו האלים, אך הוא אינו הוגדר כארגון טרור. הרמטכ"ל הוסיף, שבגלל שבסיסו נמצא במדינה ידידותית, הם לא היו ברשימת היעדיים המודיעיניים של ישראל. טורקיה לא נתפסה,  ובצדק, כמדינת אויב וכן היקף המודיעין הצבאי משם נמוך מאוד והתבסס בעיקר על מקורות גלויים "אוסינט". מטבע הדברים מודיעין על מדינה ידידותית נעשה לרוב על ידי מערך האיסוף המידע של משרד החוץ, שגריריה ונספחיה באמצעות מברקים. ההקצנה הטורקית הייתה ידועה לכל, אך היקפה ועומקה אז היו לא ברורים.

חשוב לציין ששיתוף הפעולה האדוק בין איראן לטורקיה מבחינת דתית, היסטורית ופוליטית היא בעיתית כשלעצמה ואינה טבעית.

לא מן הנמנע שישראל בימים אלה משקיעה משאבים רבים כדי לחדור אל הרבדים העמוקים יותר בממסד המודיעיני הטורקי כדי לאסוף מידע. הממסד הצבאי עודנו נשאר נאמן לרעיונות הרפובליקה הטורקית החילונית, אם כי נעשה ניסיון להחליף את צמרת הצבא מצד הממשלה – ללא הצלחה יתרה. רק בתחילת השבוע  הסתיים מאבק כוחני ומתוקשר בין הממסד הצבאי לראש הממשלה על קידומו של גנרל בכיר שהסתיים בנצחון ארודאן. לטענת ארודאן, המועמד לתפקיד מפקד צבא היבשה הפיץ תעמולה אנטי מוסלאמית וניסה להוביל הפיכה צבאית זמנית להורדתו מהשלטון.

לא חברים כל כל טובים ? ראש הממשלה והרמטכ"ל הטורקי

אחת השאלות שמטרידות את מקבלי ההחלטות בירושלים, היא על עתידה של ברית ירושלים-אנקרה. התשובה, למרות הכול, עדיין אינה ברורה. טורקיה כרגע היא לא אויב, אך גם לא ידיד גדול. טורקיה מחפשת את דרכה והיא עדיין לא עברה את נקודת האל-חזור. היא מגששת את דרכה בין המערב למזרח ולא מן הנמנע שהברית "ציר הרשע" שהצטרפה אליו משמש כמעיין קלף מיקוח נגד אירופה והצטרפותה לאיחוד. ישנם גורמים פוליטיים, בירוקראטיים וכלכליים חזקים הדוחפים להוציא את האסלאם מן הפוליטיקה. וזאת ועוד, חוקרים ואנשי אקדמיה מדגישים וממשיכים לטעון שהלאומיות הטורקית החילונית חזקה יותר מן התפישה הדתית האסלאמית. במידה מסוימת יש בה אמת, על כן ישראל לא צריכה לטרוף עדיין את כל הקלפים. ירושלים במקרה זה נהגה בתבונה מדינית, דבר כשלעצמו מאוד נדיר.  הרי נמר לא משנה חברבורותיו, ויהיו חוקרים שיטענו שהקצנה האסלאמית של ארודאן נובעת גם מירידה באחוזי התמיכה של העם הטורקי במפלגתו.  ארודאן כמו כל גוי טוב יודע שתמיד טוב לחבוט ביהודים מידי פעם. או במילים אחרות, התעמרות בישראל היא לצרכים אלקטרליים פנימיים שאינם בהכרח משקפים שינוי אסטרטגי מהותי.  סקרי בחירות שנערכים בטורקיה מצביעים על ירידה קבועה בתמיכת מפלגת "הצדק והפיתוח" האסלאמית והתחזקות של המפלגות החילוניות. המגמה הזו החלה בבחירות האחרונות בשנת 2007.  כיום אחוז התמיכה בו עומד על 38 אחוזים בלבד וארודאן הצהיר שאם לא יזכה בבחירות יולי 2011 יפרוש מתפקידו כיושב הראש המפלגה.

לא רק לישראל יש אינטרסים חיוניים בטורקיה, אלא גם ההיפך. היחסים הם הדדים ולטורקיה יש הרבה נכסים אסטרטגיים, צבאיים, פוליטיים, כלכליים, דיפלומטיים ותדמיתיים שהיא עלולה להפסיד לו תכרות ברית עם אויביה של ישראל. 

 במידה וטורקיה אכן פונה מזרחה  ומהדקת את שיתוף הפעולה עם איראן, היא עדיין לא חפה בעיות. סמואל הנטיגנטון מגדולי התיאורטיקנים הפוליטיים במאה ה – 20, טען שהמרדף של טורקיה אחר המערב אינו טבעי, חריג וסופו יהיו לחזור ל"נורמליות תרבותית", דהיינו לחיק מדינות האסלאם. גם בין איראן וטורקיה צפויים  חיכוכים מרובים. חשוב לציין ששיתוף הפעולה האדוק בין איראן לטורקיה מבחינת דתית, היסטורית ופוליטית היא בעיתית כשלעצמה ואינה טבעית. שניהם מדינות מוסלמיות יחידות שאינם ערביות  שטוענות לכתר ושניהם סוברות שהן אלו שצריכות להוביל את העולם המוסלמי.  רעיונות המהפכה האסלאמית של איראן ומעשיה בשנים האחרונות מצביעות על כך שהיא מעוניינת להוביל את העולם המוסלמי, השיעי והסוני כאחד. היא חודרת למרחבים ערביים ומערערת משטרים מתונים. טורקיה במובן הזה מתחילה את המאבק על ההנהגה בצבירת האהדה ציבורית כנגד ישראל כדי לסחוף אחריה גל תמיכה אסלאמי טורקי וחובק עולם. ארודאן ושר החוץ הטורקי אהמט דוואתולו הם מלומדים שמתווים את האידיאולוגיה הנאו-עות'מנית.  איראן וטורקיה שניהן סובלות מתסביך האימפריה לשעבר  ומעוניינות להחזיר עטרה ליושנה.  על כן מאבק ביניהם הוא בלתי נמנע, בדומה למאבק בין איראן ועיראק בשנות ה – 80. מאבק שישראל יכולה רק להרוויח.

למען האמת, אני סבור שגם טורקיה  וקברניטיה לא יודעים מה כיוונה של המדינה היום.  בין אם פניה של טורקיה בחזרה ל"נורמליות תרבותית" ושיבה לחיק האסלאם ובין אם מדובר במשחקי אגו ומאבקי כוח עם אירופה וארצות הברית על הצטרפותה לאיחוד האירופאי ולחוגים מערביים אחרים – ישראל צריכה להמשיך לעקוב, לנטר ולהפעיל משאבים גדולים יותר בבחינת המגמות החברתיות, הפוליטיות והצבאיות בטורקיה.  ישראל צריכה לפעול בזהירות, שכן לא מן הנמנע שארודאן וממשלת האסלאם היא תופעה זמנית וחולפת שתעלם בבחירות הבאות. יחד עם זאת, על ישראל למצוא חלופות אחרות לטורקיה, והיא כבר עושה זאת עם חיזוק היחסים בין ישראל ליוון (יריבה מסורתית של טורקיה) ועם מדינות אחרות (רומניה, בולגריה, גיאורגיה, קזחסטן, ברזיל, קולומביה וכו').

תבונה מדינית נדירה !

לבסוף, חשוב לציין שלא רק לישראל יש אינטרסים חיוניים בטורקיה, אלא גם ההיפך. היחסים הם הדדים ולטורקיה יש הרבה נכסים אסטרטגיים, צבאיים, פוליטיים, כלכליים, דיפלומטיים ותדמיתיים שהיא עלולה להפסיד לו תכרות ברית עם אויביה של ישראל.  החל מהפסקת סחר צבאי בין ישראל והמערב, הגברת שיתוף הפעולה בין ישראל וארצות הברית לבין הכורדים, הפסקת תקציבי סיוע ועד גירוש מברית הצבאית הצפון אטלנטית, נאט"ו.

לא מן הנמנע שלאור הפירסומים האחרונים על שימוש בחל"כ (חומרי לחימה כימיים), תנסה טורקיה הרשמית להסיט את תשומת הלב ממעשיה אל עבר ישראל ותתגבר הרטוריקה האנטי ישראלית מצד דובריה הרשמיים באנקרה. ייתכן שיתגבר העיסוק במשט הטורקי, תארגן משט נוסף או לחילופין התעסקות ב"כיבוש" הישראלי או בכוחניות הישראלית במזרח התיכון. על כן, כנראה ולא צריכים להיות מופתעים מכך.

ביטחון וגלעד שליט

הבועה התל אביבית ביומיים האחרונים נופצה ואלה הטוענים שיושבי בתי הקפה מנותקים מן ההויה הישראלית התרסקה כאשר אלפי בני אדם צעדו והפגינו ברחובות תל אביב למען שחרורו של החייל החטוף גלעד שליט. גם אני, לאחר התלבטויות רבות החלטתי להצטרף ולמרות שאני מודע לסכנות הביטחוניות וההשלכות המדיניות שעשויות להיות משחרור המוני של מחבלים ורוצחים.

צבא החברים של גלעד, אבל מה עם צה"ל?

תקופה ארוכה התלבטתי לאור המצב, האם נכון יהיה לשחרר מאות אסירים אשר חלקם מוגדרים כמסוכנים ועשויים בנקל לשקם תשתית טרור בגדה, או לשחק אותה קשה להשגה ולא להסכים לעסקה. השיקולים לכן או לכן רבים ומורכבים, אך המשותף לכולם שהם במידה רבה תיאורטיים. אני לא שותף למידע המודיעיני ולהערכות של גורמי הערכה, אבל האינטואציה אומרת לי שממשלת ישראל וחמאס משחקות בפוליטיקה ובמאבקי כוח על גבו הדל של גלעד שליט.

ללא ספק המהלך טומן בחובו אי וודאות, תחושות בטן קשות וזעם על המשחק המלוכלך של חמאס, אך תפקידה של המדינה לנהל סיכונים מחושבים ואחריותו של מפקד צה"ל להחזיר את חייליו, חיים או מתים. יהיו כאלה שיטענו שחיילי נאט"ו נשבים על בסיס קבוע בזירות המלחמה באפגניסטן ובעיראק, נכון. נכון גם לטעון שממשלות המערב אינם מנהלים משא ומתן עם ארגוני הג'אהד העולמי על שחרורם. כך או כך, שבויי המלחמה נחשבים ל'מתים חיים'. יחד עם זאת, צה"ל הוא לא הצבא האמריקאי וחייליו אינם מגויסים מכוח החוק. הנורמות המחייבות והערכים היהודיים שלנו מקדשים את נושא פדיון שבויים.

לצה"ל, מערכת הביטחון וקהילת המודיעין יכולות איכותיות מן המעלה הראשונה במערך האיתור, ההתרעה והסיכול. היכולות הגבוהות מאפשרות לדרג המדיני לקבל החלטות קשות, גם אם יש בהם מעט קושי אסטרטגי. כאשר ממשלת ישראל במהלך הלחימה במבצע 'עופרת יצוקה' יצרה מסדרונות הומניטאריים היא אפשרה לחמאס חלונות זמן להתעצם ולארגן מחדש את הכוחות, אלו לכאורה עשויים היו לפגוע במערך כוחות השדה הישראלים, אבל היה צורך מדיני מובהק לעשות זאת וישראל נטלה עליה סיכון, כאמור סיכון מחושב.  אי וודאות, פערי מידע ולקיחת סיכונים הוא דבר שבשגרה שבניהול מדינה ומערכות ביטחוניות, בעת שלום ובמיוחד בעת מלחמה, אלו לא מונעים ממדינה להכריז מלחמה או לכרות ברית של שלום. על כן, גם במקרה גלעד שליט  אמורה  הממשלה לנהוג בהתאם – לקחת סיכון ולשחרר את חייליה.

על כן, מאה אסירי חמאס המיועדים לגירוש לא יכריעו את הכף,  יגרמו לקריסת הרשות הפלסטינית בגדה המערבית או יערערו את בטחונה של מדינת ישראל. צה"ל תמיד יוכל לעצור אותם בשנית או לסכל באופן ממוקד את הסכנה ביתר קלות, במיוחד לאור העובדה שהגדה הוא אזור בה הפעילות הביטחונית של רשות הפלסטינית יעילה מאוד.

אנשים יטענו שהם פוחדים מתקדים שיגביר את התאבון של היריב. הם צודקים, אבל כללי משחק לא משנים באמצע המשחק. לאחר שחרור גלעד שליט יש לקבוע, להצהיר בריש גלי ולעמוד על כך, ששבוי ישראלי יפדה תמורת שבוי פלסטיני בלבד וגביית תג מחיר ברור וידוע מראש. ברגע שחמאס יפנימו את הנוסחה החדשה, ואנו לא נגרר לתופעת "הרב'ט האסטרטגי" יפוג הצורך לחטוף חיילי צה"ל.

אני התגייסתי לצבא החברים של גלעד, צעדתי היום בתל אביב ופרסמתי את הרשומה הזאת. גלעד עדיין חי ומחכה 1472 ימים – ומה אתם עשיתם בנושא?

חמאס, ישראל והדרך לשלום

כשלון שיחות השלום עם הפלסטינים מאלץ את העולם למצוא פתרונות רידקאלים יותר, חלקם בניגוד לעמדות המסורתיות של ישראל, הרשות הפלסטינית או שניהם יחדיו. אחד הרעיונות החדשים הוא שילובה של תנועת חמאס במשא ומתן כשחקן דומיננטי. פעם רעיון זה היה שייך למדינות שוליים, אך היום צוברת תאוצה גם בקרב מדינות מפתח. הואיל וכנראה זאת המגמה המסתמנת, אני מעוניין להשתעשע מעט ברעיון ומגלה שהרעיון אינו הזוי במיוחד.

לאחרונה גוברים הקולות בקהילה הבינלאומית על שילובה של תנועת חמאס במסגרת המשא ומתן עם ישראל. ההצדקה נעה בין זכייתם בבחירות דמוקרטיות וכלה בטיעונים שהם תנועה דומיננטית במשחק הפוליטי הפלסטיני ואי אפשר להתעלם מהם ולו רק משיקולים של ריאל פוליטיק. הדרישה הזאת פעם הייתה נחלתם של מדינות קצה. אולם  לאחרונה הם הקולות מתגברים ובאים ממדינות הנחשבות ידידותיות בעבור ישראל כמו: ארצות הברית, רוסיה והאיחוד האירופי.

 ממשל אובמה התיר לפקידי ממשל במסווה של חוקרים במכוני מחקר להיפגש עם בכירי חמאס

שלשום (29.6) בעת ביקורו בירושלים טען שר החוץ הרוסי שצריכים לדבר עם החמאס. במסיבת עיתונאים עם מקבילו הישראלי, אמר לברוב "שרוסיה מנסה לשכנע את החמאס לנוע לכיוון מדיני". הוא הוסיף ואמר "אנו עדים לתגובה חיובית". בחודשים האחרונים, טענו גורמי ממשל רוסיים "שללא חמאס לא יהיה שלום". נשיא רוסיה בפגישתו עם נשיא טורקיה (10.5) אמר לעמיתו "הסכמנו שכדי לפתור את הבעיה הזאת באופן יותר נמרץ, יש לשלב את כל הצדדים המעורבים בסכסוך, מבלי לבודד אף אחד מהתהליך".  מאוחר יותר, נפגש הנשיא הרוסי עם ראש הלשכה המדינית, חאלד משעל בדמשק (15.5).  ללא ספק, הפגישה הממושכת בדמשק, סירובה להכניס את חמאס [וחיזבאללה] לרשימת ארגוני הטרור וההצהרות שנשמעות בחודשים האחרונים מהקרמלין מאותתים על כיוון ברור לקראת צירופה של חמאס לתהליך המדיני.

משהו שאל מה אבו מאזן חושב על חמאס?

לרוסיה יש שיקולים מעצמתיים שמעבר ליחסים בין ישראל לפלסטינים, אולם זה לא גורע מן העובדה שזאת המגמה הכללית. יחד עם זאת, מעצמה נוספת, מתעניינת בשאלת שילוב החמאס. לפני שבוע פירסם עיתון אל-קודס היוצא בלונדון ידיעה בה ארצות הברית וחמאס מקיימות מגעים חשאיים בבירות אירופאיות שונות.  גורמים  אמריקאים רשמיים ולא-רשמיים ביקשו לשמור סודיות, שמא פרסומם יעורר סערה פוליטית ולחץ של קבוצות לובי יהודיות ואחרים. על פי הידיעה, מצד חמאס אוסמה חמדאן, חבר בלשכה המדינית, מנהל את השיחות מן הצד הפלסטיני.

החוק אוסר על מגעים עם ארגון טרור הנכלל ברשימת משרד החוץ אמריקאי, כמו גם תנועת חמאס. אולם ממשל אובמה התיר לפקידי ממשל במסווה של חוקרים במכוני מחקר להיפגש עם בכירי חמאס. דובר הבית הלבן הכחיש באופן חלקי את הטענות (1.7). טומי ויטור אמר "הסיפור כולו אינו מדויק וחבל שהעיתון החליט לפרסם אותו בלי לבקש תגובה מהממשל האמריקני". אינו מדויק, זה לא אומר שזה לא נכון. אכן רוברט מאלי ותומאס פיקרינג פקידי ממשל בכירים לשעבר בממשל קלינטון, הודו שנפגשו עם מחמד אזהאר ואוסמה חמדאן, וטענו שהמפגש "היה מרתק". הידיעה על קשרים בין חמאס לממשלת ארצות הברית מקבלת חיזוק נוסף, במקומון בשפה הערבית בוושינגטון, בשם "אל-מנארב שציטט בכיר אמריקאי רם-דרג שאמור להיפגש בימים הקרובים במדינה ערבית עם נציגי חמאס.

עוד בעבר, פורסם שאינטלקטואלים אמריקאים ליבראלים נפגשים בכנסים עם תנועת חמאס באיצטלה אקדמאית, כאלה שיוצרים צינור תקשורת ישיר בין הממשל אמריקאי לחמאס. כלומר, ארגון החמאס חש, ובצדק, שיש לו אוזן קשבת בבית הלבן ובחדר הסגלגל. אמנם הבית הלבן מכחיש למגעים רשמיים, והוא צודק גם הוא. אך מתקיימים בכל עת מגעים לא-פורמאליים שמגיעה ישירות לאוזנו של נשיא ארצות הברית, ברק אובמה. על כל פנים, נראה שזו עמדה מרוככת מזה של קודמיו ביחסו לתנועת חמאס ועשויה לרמוז על הבאות.

חמאס מיישב זאת באמצעות דפוס מיוחד של אסלאם רדיקאלי, שנבע מהצורך למצוא פשרה אידיאולוגית בין האוניברליזם האסלמי לבין הצורך האקטואלי למדינה פלסטינית.

לאור כל אלה, עולה שאלה לגבי טיבו של תנועת חמאס והאם הוא פועל במסגרות מהפכניות ורדיקאליות של האסלאם הפודמנטליסטי בהגדרתו המקובלת, כאשר במרכז עומד העקרון של הכפפת הפוליטיקה לדת. או שמא עבר תהליך של מיסוד ופורמאלצזיה (reason of state) בדומה לתהליך שהתחולל בסמוך למותו של חומיני באיראן בה הדת, למרות הכל, כפופה למרותה של הפוליטיקה.  או במילים האחרות, האם  באמת אפשר לעשות עסקים עם חמאס.

נראה שהתשובה חורגת מגבולות מעשיים וכוללת בתוכה אלמנטים אקספסרסיביים רבים. אחרי הכל, תנועת חמאס הייתה שותפה לרצח המוני של מאות ישראלים במהלך השנים, ובפרט באינתיפדאה השנייה. על אף הסלידה הטבעית שיש לישראלים ראוי יהיה לבחון את הדברים באופן ענייני. איני מתיימר להביא לכך תשובה של כן ולא, אבל רוצה לעלות כמה נקודות למחשבה.

פרופסור שאול משעל, כן יש עוד משעל. הוא מרצה באוניבריסטת תל אביב שחקר במשך במשך עשרות שנים את תנועת חמאס והאחים המוסלאמים. הוא למרצה מבריק, אך דעותיו החריגות בעבר מתיישבים עם המגמה הנוכחית של הכרה בחמאס. רק שאם בעבר, היה זה יכול להיות במסגרת יוזמה עצמאית ויצירתית של ישראל, היום כנראה וזה יותנה על ידי הקהילה הבינלאומית.

טענתו היא שחמאס יותר פרגמטי מאשר נתפש בציבור הישראלי, הוא מכיר את מגבלות הכוח ונהנה מלגטימציה ציבורית רחבה. יתרה מכך, קיומו בולם, אם כי לא בהצלחה גדולה, את התארגנות הג'אהד העולמי הפודנמטליסטי. פרופ' משעל מודע להיסטוריה של האסלאם ולמושגים התרבותיים ותמך בהודנה  מאשר הסכם קבע רעוע ומסוכן. הוא יודע לספר, שראש הממשלה בנימין נתניהו בממשלתו הראשונה החמיץ לפחות שתי הזדמנויות "להודנה של דורות" שהציע מייסד החמאס, אחמד יאסין וחזה מראש כי הפת'ח היא תנועה מזדקנת.

אני מציע לשחק ברעיון של פרופ' משעל באמצעות מאמרו המרתק של ד"ר מתי שטיינברג. תנועת חמאס היא שלוחה (ג'אנח) של ה'אחים המוסלמים', וכי השנייה היא ארגון עולמי  ופה עולה הקושי המהותי, הסתירה ואולי גם הפתרון. קיים מתח בין השליחות האוניבריסלית של ג'האד עולמי נטול מימד גיאוגרפי ובעל נופך דתי רידקאלי לבין הייחודיות הלוקאלית הפלסטינית הלאומית, החילונית והפוליטית. אם תרצו, הסוגייה הפלסטינית לא מעניינת את ראשי הג'אהד העולמי, וכי תנועת חמאס נאלצת להתמודד עם העדר הכרה בשאיפותיה הלאומיות לבין שאיפותיה הגלובליות של ארגון האם.

חמאס מיישב זאת באמצעות דפוס מיוחד של אסלאם רדיקאלי, שנבע מהצורך למצוא פשרה אידיאולוגית בין האוניברליזם האסלמי לבין הצורך האקטואלי למדינה פלסטינית. אך לפני חמאס, פעל ברצועת עזה תנועת אל מוג'מע אל אסלאמי (מוג'מע). הם הקימו בעיקר ארגוני צדקה, חינוך ורווחה שנוסדה בשנות ה-70. המוג'מע התעלמה מקיומה של ישראל והבחינו באופן ברור בין האויב הפנימי המקנן בנפשות המוסלמים, דהיינו החילוניים לבין האויב החיצוני הזר, כלומר הכופרים הצלבנים והיהודים ומתגלם כיישות המערב. למשנתם, הגי'אהד הפנימי חשוב יותר מהג'יהאד החיצוני ותיקון נפשם של מוסלאמים צריך להתממש בדרכים של נועם הליכות וחינוך (דוועה). המאבק בישראל נדחה לפרק זמן בלתי נראה לעין, כנראה עד ימי הקמת כליפה מוסלאמית.

האם הציע 'הודנה לדורות'?

אי אפשר להבין את התעקשות חמאס  בעסקת שליט ללא המרכיב של ריאליזם והמיסוד המדינתי

 האינתיפאדה יצרה את חמאס, כאשר המהומות האלימות דחקו את הרעיון של הגו'מע. אכן בשנת 1987 הוקמה ושינתה את סדר העדיפויות. הואיל והייתה סתירה פנימית, הרי אך תוקם אימפריה אסלמאית ללא גי'האד.  אולם היא גם חשפה פערים שלא ניתנים ליישוב בין תפיסה דתית למציאות ומייסדו, אחמד יאסין ואחרים מצאו לכך טיעונים לבדלנות מהמאבק העולמי באמצעות מתן משמעות דתית ולא פוליטית חילונית ופרשנות מחודשת ונועזת של הציווים של הקוראן. אביא לכך רק עקרון מרכזי אחד בין שלל העקרונות המנחים את חמאס.

לאומיות היא בדרך כלל חילונית ואינה מתיישבת עם הדת. על כן החמאס קידש את המאבק לעצמאות  כדרך של הג'אהד, שהוא מונח דתי לכל דבר ועניין והצדיק אותו בכך שג'האד המקומי  הוא אחד הזירות. לדעתם המאבק בישראל הוא לא פוליטי והוא חלק מן המאבק הבין-דתי והמלחמה "באויבי אללה והאנושות". טענה זאת אינה מתקבלת אצלי חכמי הדת האסלאמים וחמאס מודע לסתירות הפנימיות.

ולכן המשיך וצבע את המאבק בצבעים דתיים. למרות כל זאת,  יש בזה תמצית של גישה מציאותית ולא משיחית. לשון אחרת, המאבק למרות שמוצג כדתי הוא על טריטוריה ובסיסה הוא פוליטי.  עקרונות אלו ואחרים יצרו מכניזם המאפשר להסתגל לשינויים ולהתאימם למצב הקיים.

אל קעידה לעולם לא תשא ותתן מול ארצות הברית לעומת זאת חמאס וישראל דווקא כן.

אם נחזור לימינו אפשר לראות בדוגמה הבולטת ביותר – קסמאים.  גם גורמי ביטחון ישראלים מודים שחמאס מנסה לבלום או  את משגרי הקסמאים מארגונים סוררים, של תאי טרור של הגי'אהד העולמי,  או לעתים מעודד אותה, בהתאם לסיטואציה. ההנחה היא מחד, שחמאס יודע את אשר הוא עלול להפסיד במערכה צבאית נוספת ופועל לסכל הסלמה, אך ממשיך לפגוע כאשר לדעתו המצב מאפשר זאת. באותה מידה אפשר לנסח זאת במילים אחרות. תנועת חמאס פועלת משיקולים של רווח והפסד, דהיינו ריאל פוליטיק ומכאן הדרך כבר סלולה.

אי אפשר להבין את התעקשות חמאס  בעסקת שליט ללא המרכיב של ריאליזם והמיסוד המדינתי. הרי  בגרסה של גי'האד עולמי מחבליה מצווים למות קדושים ואם לא אז  מאסרם הוא בגדר מצווה דתית. על כן, תמוה יהיה עצם ההתעסקות בנושא האסירים מלכתכילה. ולכן ככזה הוא חייב למקסם את הרווח ולהקטין את ההפסדים. שחרור אסירים יעלה את קרנה של חמאס בקרב העזתים, יחזק את הלגטימציה הציבורית ויקטין את אחיזתה של פת'ח בגדה המערבית.

חמאס וישראל לא מכירות בלגטימטיות של אחת והשנייה, אולם כמובן שזה רק מס שפתיים. בפועל, חמאס לא נלחם כנגד יישות לא קיימת וישראל לא מטילה מצור על אזור נטול משמעות. קיום המשא ומתן בין ישראל לחמאס בנושאים שונים בהם עסקת שליט מהווה את סממן הריבונות והכרה הדדית ביניהם. אל קעידה לעולם לא תשא ותתן מול ארצות הברית לעומת זאת חמאס וישראל דווקא כן.

על כן, המסקנה היא שחמאס שונה ממסגרות מקובלות של ג'יהאד עולמי במסגרת הפודנמטליסטית ויצר לעצמו דפוסים ייחודים לזירה הפלסטינית.

השאלה למה זה קורה?

תופעה מעניינת בזירה הבינלאומית היא reason of state, לצערי לא מצאתי מושג מקביל בעברית, אך אם נשתמש באמרתו של ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון,  אפשר להגדיר זאת כ"מה שרואים מכאן לא רואים משם". במונחים האסלאמים, גם אם הדת נתפשת כגורם עליון במדינה, הרי שפועל הדת כפופה לפוליטיקה. ליאה גרינפלד כינתה זו בצורה מטאפורית "הדת שפחתה של הפוליטיקה" והדבר נכון גם באיראן. אני לא אכנס לסוגיה האיראנית, אבל בגלל אילוצים ורצון פוליטי לשרוד ולשמר את המשטר הקיים, חייבת המדינה לשנות את סדר העדיפויות שלה כך שתתאים עצמה למצב, לזמן ולנסיבות. מאז עלייתה חמאס ברצועת עזה פועל הארגון כמדינה של ממש והמוסדות, המשרדים, השירותים והמפקדות הצבאיות עלו למעלה מן המחתרת. ככזה, רצונם הוא לשרוד, למקסם את הרווח הפוליטי, להשיג מדינה ולהשליט בה את חוקי השריעה. זה רצון של מדינה וככזה היא משתמשת בדת בריטואלים הדתיים לצרכים לאומיים. ייתכן שזה הסיבה שחמאס צבע את המאבק הפלסטיני בצבעים של דת, אולם בפועל מטרתה לשרת את המאבק הלאומי לעצמאות.

תנועת חמאס הוא מחולל טרור מסוכן ורצחני שרצח מאות רבות של ישראלים. לחלוטין אין להתעלם מן הסכנות העולות בהכרה כזאת או אחרת, אולם ראוי יהיה אומנות המדיניות היא בחכמה לנהל סיכונים

על כן, המסקנה היא שחמאס שונה ממסגרות מקובלות של ג'יהאד עולמי הפודנמטליסטית ויצר לעצמו דפוסים ייחודים לזירה הפלסטינית. אין לטעות, חמאס הוא ארגון פודמנליסטי שכן מרכיביו הם מודרניים. אבל דווקא ככזה, הוא נאלץ להסתגל למצבים חדשים ולחפש הכרה גם במדינות העולם. אלו היבטים ברורים של משחק פוליטי. נכון שיש שימוש בדת כאמצעי לגיוס אולם הוא כפוף לשיקולים של אינטרסים לאומיים.

בסופו של דבר, ישראל צריכה לבחון את המדיניות שלה כלפי הפלסטינים באופן שיטתי, וליזום ובשל הלחץ העולמי הגובר  כנראה ותאלץ להכיר בחמאס. תנועת חמאס הוא מחולל טרור מסוכן ורצחני שרצח מאות רבות של ישראלים. לחלוטין אין להתעלם מן הסכנות העולות בהכרה כזאת או אחרת, אולם אומנות המדיניות היא בחכמה לנהל סיכונים. מכל וכול, יהיה מעניין לראות התפתחויות שיביאו.

הגי'אהד העולמי בחזית האינטרנט

 בשנים האחרונות חלה עלייה משמעותית בשימוש באינטרנט ע"י אלקאעדה וגורמי הג'האד האסלאמי העולמי. ארגוני אלו  עושים שימוש נרחב באינטרנט לצורכי חינוך ולפעילות מבצעית, לרבות גיוס והפעלה של פעילי טרור ברחבי העולם. אך מדיניות המערב מבולבלת, לא קהורנטית ובמידה מסוימת משלימה עם המצב הקיים.

חמישה גברים צעירים נעצרו בחודש האחרון בפקסיטן בחשד לפעילות טרור קיברנטי.  הדור הרביעי של הג'יהאד העולמי נראה עושה שימוש גובר ואינטנסיבי ברשת האינטרנט וכך מתקרב עוד יותר לגרעין הקשה של אל-קעידה וסניפיה. בשנים האחרונות סיפורם חוזר על עצמו בעולם המוסלאמי ומעבר ומוכיח לנו שכמעט עשור לאחר אירועי 911 בארצות הברית, ארגוני הטרור לא רק  שעדיין מצליחים להעביר מסרים אופרטיביים לתאי הטרור הרדומים ברחבי העולם, אלא גם מצליחים לשלוח ידם לעבר קהלים חדשים ומפיצים את רעיון הג'אהד העולמי באין מפריע במרחב הוירטואלי.

גם לבן לאדן יש פייסבוק ?

לעתים קרובות, מדבר נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, על הצורך ליישם אסטרטגיה תקיפה ולגבש יעדים ברי השגה כדי למנוע מאל קעידה להתעצם ולהקים לעצמה מובלעות ומעוזים, כאלה שיקשו על השתלטות אמריקאית מחודשת. יחד עם זאת, קולו של הנשיא נדם ולא נמצא אף התייחסות למעוזיה האינטרנטיים של הג'אהד העולמי במרחב הוירטואלי. רשת האינטרנט כיום הינה 'גן עדן' למחבלי הג'אהד, ולמרות זאת, התעלמות אינו נחלתו הבלעדית של הנשיא, אלא גם של כל סוכנויות המודיעין והבטחון של הממשל האמריקאי וכוחות נאט'ו. למעשה, אף אחד מדמויות המפתח בממסד הביטחוני-מודיעני של ארצות הברית לא דיבר ואף סוכנות לא פעלה באופן מובנה לסכל את רשתות המידע.

מומחי הטרור  המנטרים את רשת האינטרנט, לרוב, יטענו שהם מצליחים לדלות מידע  רב ובקלות יתרה במצב הנוכחי. הפיקוח והניטור של אתרי ג'אהד עולמי מאפשר למומחים לאתר נארטיבים ג'יהאדיסטים ומגמות שונות בתוך הארגונים השונים. בד בבד, ניטור פסיבי של המרחב הוירטואלי מאפשר לסכל מזימות טרור באופן שאינו בהכרח חושף יכולות ודורש משאבים מעטים.

אך השאלה היא אחרת, האם ארצות הברית צריכה ליזום?

במקום להתייחס על המרחב הוירטואלי כעוד אמצעי , יעיל אומנם, לאיסוף מידע ומודיעין. ארצות הברית צריכה לשדרג את המצב הקיים ולהכריז על האינטרנט כשדה מערכה נוסף (battlefield). לשון אחרת, או שניתן לנצל את מחבלי הג'אהד להשתמש ברשת האינטרנט ובאתריה ללא  ידיעתו כדי להפיל את מערכותיו,  לאתר את פעיליו המרכזיים ולמנוע את העברת המסרים והפצת בשורת האסלאם הפודנמטליסטי או לפחות להבריח את מחבליה ולייבש רשתות ג'אהד מקומיות.

כוחות נאט"ו, ארצות הברית והמערב בכלל צריכים לייצר יתרון טכנולוגי שובר שוויון בעידן המידע, כמו שנהנו ממנה בעלות הברית במלחמת העולם השנייה. אז בעימות נוצר מחשב בעל ביצועים חזקים במיוחד, לאותה תקופה, שהיה ביכולתו לפצח את הצופנים הגרמניים  והיפנים. מכונת האנגימה איפשרה שורה ארוכה של ניצחונות מהזירת הים התיכון ועד איי המידוואי שהובילו את גרמניה ויפן להכרזת כניעה ללא-תנאי ולסיום המלחמה. זאת למרות, שמבחינה כמותית ידם של בעלות הברית היה על התחתונה.

אותה תכונה יכולה לעזור לנו, במלחמה בטרור האיסלאמי הבינלאומי. אין שום תועלת מודיעינית לעצור את חמשת הצעירים המבולבלים במסעם להצטרף למלחמת הג'אהד. הם אינם אפילו דגי רקק וערכם הסיכולי נמוך מאוד.  היום, בעזרת רשת האינטרנט צריכים לאתר פקודות העברת הכספים, לזהות תאי טרור רדומים במערב ובכלל ולאפשר לכוחות הביטחון לרדוף אותם בעולם האמיתי.   

אך ארצות הברית ויתר בעלות בריתה, כנראה ומתנגדות. לטענתם, ברגע שהיריב יבחין ביכולות הטכנולוגיות הגבוהות, המחבלים יעקפו את המערכת האינטרנטית, הניתנת בקלות לניטור, ויפעלו בדפוסי פעולה אחרים, כאלה שיקשו על מומחי טרור לאתר ולאסוף מידע. בסופו של דבר, בבסיס הטענה שלהם עומדת העקרון של  "אם נפעיל את התותחים הכבדים, נדע רק פחות".

אבל הטיעון היסטורית אינו מחזיק מים. הגרמנים והיפאנים מעולם לא שיערו שהצופנים הצבאיים נפרצו בזמן המלחמה. הם חשבו והאשימו לשווא, פקידי ממשל וצבא בכירים בריגול חמור. שנית, גם אם מחבלי הג'אהד יפנימו ויזהו שנפתחה נגדם חזית חדשה במרחב הוירטואלי, כל מה שנותר להם לעשות זה לסגת ולהפסיק להשתמש באינטרנט כאמצעי להפצת מידע. זה כשלעצמו, ישתק באופן משמעותי את תפוצת המידע, העברת המסרים ויקטין בשיעורים ניכרים את שתוף הפעולה וייתכן גם פעילות טרור בין התאים והמדורים השונים  שפרוסים בלמעלה מ 60 מדינות.  זה כאמור, עשוי ליצור השפעה מצננת על גיוסים עתידיים של ג'האדיסטים, אם מגייסם יחשוב שהוא תחת מעקב אלקטרוני וכל לחיצת אינטר עוברת ללנגלי.

בניגוד למלחמת העולם השנייה בה יצרו מכונת קסמים שמפענחת את מחשבות היריב. היום לא רק צריכים לפענח קודים והודעות מוצפנות שעברים באוסטרדת המידע. היום גם צריכים לפתח אמצעי איתור ומעקב מתקדמים, ולייסד שיתוף פעולה בינלאומי רחב שיאפשר בזריזות 'מרדף חם' אחרי שרתים הממוקמים במדינות שונות ורבות בעולם.

החלופה האחרת למלחמה בשימוש היתר של רשתות  האינטרנט מטעם אל קעידה והג'אהד העולמי, או לייבוש לוקאלי של צמתי מידע – פשוט לא קיימת. זמינותה של האינטרנט הופכת את הנגישות לקלה במיוחד, וכן אם הנראטיבים הג'אהדיסטים המופצים לכל יקסמו לליבם של צעירים רבים אחרים עלול הטרור המוסלאמי הרדיקלי להתעצמם ולהגיע למסה קריטית מסוכנת. וחמור מכך, להפוך ביוזמתו את האינטרנט לזירת מלחמה אינטרנטית.

לא במקרה, הקונגרס אמריקאי דן בימים אלו בחוק "השבתת האינטרנט במקרי חירום". בה לנשיא ארצות הברית יהיה היכולת לשתק לחלוטין את רשת האינטרנט האמריקאית והעולמית. זה כאמור, כדי להגן על עצמה מפני פגיעות בתחומי הכלכלה, מערכות החירום והאזרחיות אשר בנויות על מחשבים.

גם התופעה החדשה של הפצה, גיוס והעברה מגויסים דרך האינטרנט ניתנת לבלימה. אלו שמעוניינים להתגייס לשורותיו של בן לאדן ועמיתיו ומפיחים רוח חיים באידיאולוגיה והגיון מעוות של המאה ה 12, עדיין זקוקים לטכנולוגיה של המאה ה – 21.  במקרה זו ידנו על עליונה, רק צריכים רצון פוליטי ונחישות מערבית.

מה קרה לשמאל מאז תש"ח?

 גנטית יהודים חכמים יותר. זאת לא אמירה אנטישמית, אם כי ייתכן שזאת הקשר הראשון שיעלה לרבים מכן. מספיק להסתכל באחוז זוכי פרס נובל רק 21.9 אחוז זוכים יהודים מתוך 0.2 מכלל אוכלוסיית העולם. מדהים המספר. ללא ספק. בעולם של גלות התעסקו היהודים בעניינים של למעלה, התפלפלו בענייני קודש ופילוסופיה ופיתחו באופן פרגמאטי הלכות, שירה ומחשבה. אלף פנים יש לתורה וגדולי הדת, וגם כאלה הקטנים שביניהם ישבו בישיבה ובחדר ימים ולילות לפרש את הגמרא, לבהר את שולחן ערוך ולהתאים את תרי"ג מצוות לזמן, למקום ולמצב. היהדות תמיד הייתה פרגאמטית ביחס לדתות מונותיאיסטיות אחרות. הם לא התערבו בענייני דיומא ולא היו מעוניינים להתערב בסוגיות של מדינה. בו בזמן, שהאסלאם והנצרות עסקו בלכתוש עצמם וכל אחד לחוד במלחמות של דת ופוליטיקה, היהודים מחוסרי המולדת התבודדו ויצרו רוח. ככזה, אי אפשר להתעלם מגנטיקה, אבולוציה וחכמה קולקטיבית בבואנו לשאול מדוע, המוח היהודי מפותח מאחרים. יחד עם זאת,  אם במשך הדורות התגבשה מחשבה מדינית בדתות אחרים, הרי שהיהדות נשארה בפיגור.

בדעותי הפוליטיות אני שמאל. מוזר, כדי לשכנע אותכם שאני לא בוגד, אני גם חייב לציין  שאני שמאל ציוני, אתם יודעים עבודה אולי מרצ, ולהדגיש שאני לא פוסט או אנטי. עשיתי צבא ואני משלם מיסים וטובת המדינה עומדת לנגד עיני לא פחות מאשר הזויי הימין הקיצוני. אבל מה לעשות, בטח אתם לא מאמינים

האיסלאם היא דת פוליטית בבסיסה ונוסדה על יסודות טריטוריאליים מדינתיים. הנצרות נולדה ככת נרדפת אך גיבשה במהלך הדורות תיאולוגיה של הפרדת "עיר האלוהים" מה"עיר הארצית". או במילים אחרות, ההפרדה המוסדית בין דת ומדינה היא זו המהווה את השורשים של מבנה מערכת הפוליטית המערבית הליבראלית של היום. אבל היהודים? מה איתנו?

מה הרצל היה אומר על ישראל מודל 2010?

אין התייחסות להלכות מדיניות ביהדות, מה שהפך ליתרון גדול, אך גם לחסרון מובנה. אף פעם לא זכינו לריבונות, והיסטורית כנראה ואף פעם לא רצינו. על כן, מדינת ישראל המודרנית היא חידוש מרענן, אבל גם מאוד חריג. תראו, מעולם לא הייתה מדינה של יהודים. היינו אוניבריסאליים ומעבר לגבולות לאומיים. יהודיים היו שם ופה, באמריקה, באירופה ופלשתינה. נכון שאפשר היה לפתח מכלום עקרונות מודרניים ונאורים, בפועל אנו אומללים בהעדר זהות לאומית, דתית ותרבותית מלכדת וחיים בקונפליקט מתמשך בינינו לבין עצמנו, לא כל שכן, גם בין שכנינו.

הרצל בטח מתהפך בקברו, כאשר הוא מביט מלמעלה על מעשייהם של היהודים בציון. למעשה עצם המילה "יהודית" כנראה גם הייתה צורמת לאוזנו. הציונות כשלה, כי הייתה שואה ורעיון "מקלט הלילה" לא יושם. גאולתה של ציון מתבטאת בשאלת אלמותית וטפלה של זהותה של האם. זאת רחוקה שנות אור מחשיבתו הרצלינאית וסטיה מהגותו.  הזהות הדתית גוברת על הרציונאל של לאומיות חילונית, ואנו לא ככל העמים. סלוגן של להיות "עם נורמאלי" של בנימין זאב הרצל מתנגש עם מציאות מוזרה של פונדמנטליזם במדינת היהודים. אם עד עכשיו, איכשהו ורק בנס העסק עבד, כנראה גם לפורטנה נמאס.

השאלה היא מה קורה מאז ועד היום? כנראה ואין תשובה חד משמעית. מאז עלו היהודים ארצה, כנראה ונדפק לנו הראש, בורג רופף או הלחות של תל אביב. משהו באמת קרה. מאז ימי תש"ח השעון מדייק רק פעמיים ביום ואיבדו כיוון, זהות ומהות. לשם מה ומהי תכליתה של מדינת ישראל, יעדיה האידיאולוגיים ודרכיה. היום, רק תקלות, סקנדלים ושחיתות, כסף ועוד פעם בצע כסף. אבל את מי זה מעניין? את פקידי הולינד או את מחלקת חדר-השינה בטיסות ראש הממשלה.

הציונות כשלה, כי הייתה שואה ורעיון "מקלט הלילה" לא יושם. גאולתה של ציון מתבטאת בשאלת זניחה וטפלה של זהותה של האם. זאת רחוקה שנות אור מחשיבתו הרצלינאית וסטיה מהגותו

בשנים האחרונות פוליטיקאים נוטים להתעסק במדיניות של קקי, ולמה? כי אנו חיים בהכחשה שאצלנו הכל בסדר. אלו הם האחרים, הגויים, הם לא בסדר. אבל כנראה ויגיע היום בו גם לעולם ימאס מהישראלים, וכנראה שהמציאות אינה כה רחוקה. אמנם תחושה של מדינה במצור אינה תואמת את ארנסל האטום ופוטצניאל העצמה הצבאי של ישראל, אבל משהו עדיין לא בסדר.

טעות יהיה לחשוב, שזה התחיל מבנימין נתניהו בכהונתו השנייה, אך החמיר באופן מסוכן משם. כזה, שאין עוד הרטוריקה הנשמעת מבקרת את המדיניות הישראלית, אלא היא אנטישמית בכסות של אנטי-ישראליות. הקריאות מבירות אירופה, אמריקה, אסיה ואפריקה הופכות להיות צורמות. לאט אבל באופן קבוע מערערות את עצם זכותם של היהודים למדינה. הלן תומס, כתבת הבית הלבן ב50 שנה אחרונים, ביטאה זאת בצורה אותנטית: עזבו את פלסטין ותחזרו לפולין. הביקורת היא אפוא שילוב של בורות אבל גם של תחושה של מיאוס של "עוד פעם היהודים האלה".

אנו יוצאים מוכים וחבולים בגלל חלמאות והמציאות של יצהר תמורת בושאר (הכור באיראן), היא תולדה של אדישות ישראלית

יהיו שיטענו, מספיק עם ההלקאה העצמית, אבל  זה מה שקורה כאשר  פוליטיקאים ישראלים מדברים  באובסיסביות כפיתית על זכותנו היסטורית והנחיצות הביטחונית הקריטית על הקסאבה של שכם ובאהר צור בפאתי ירושלים, על פני דיון בסוגיות ליבה מהותיות כמו ירושלים, גבולות ברי הגנה ושיתוף פעולה כלכלי. לכאלה שלא הבינו, כאשר ישראל מתעקשת על התנחלות הקיצוניים ביצהר, הקהילה הבינלאומית מתנה זו בסנקציות על האיראן. כאשר ישראל פושטת באופן לא חכם בעליל על משט, העולם דורש להסיר את המצור הימי. אנו יוצאים מוכים וחבולים בגלל חלמאות והמציאות של יצהר תמורת בושאר (הכור באיראן), היא תולדה של אדישות ישראלית. אבל מה? כמו תמיד העולם האנטישמי, התקשורת הזרה מוטת נגדנו ויהודים שמאלנים הם עוכרי ישראל. 

בין לבין ולמען ההגינות אציין שבדעותי הפוליטיות אני שמאל. מוזר, כדי לשכנע אותכם שאני לא בוגד, אני גם חייב לציין  שאני שמאל ציוני, אתם יודעים עבודה אולי מרצ, ולהדגיש שאני לא פוסט או אנטי. עשיתי צבא ואני משלם מיסים וטובת המדינה עומדת לנגד עיני לא פחות מאשר הזויי הימין הקיצוני. אבל מה לעשות, בטח אתם לא מאמינים, הפלורליזם שאפיין את היהדות המסורתית בגלות, כנראה ועצרו בנמל התעופה בן גוריון. זוכרים אמרנו, משהו נדפק אצלנו שעשינו עליה.

וקפאון מוביל להתקלחות. התקלחות מובילה למלחמה. מלחמה מובילה להסלמה. הסלמה מביאה שלום. בואו נחסוך את ייסורי המלחמה

אבל הגלות זה לא ישראל. קורבן היינו בשואה ולא עוד. מומלץ להפסיק עם האימרה, אנו הקורבן, תמיד היינו ותמיד נהיה. הרי זה לא עובד על הלונדני או הניו יורקר, שמביט ביראת כבוד על צה"ל כבין הצבאות החזקים בתבל. גם אם נצא מתוך נקודת הנחה שישראל צודקת, ולעתים היא כן, הרי שהיא לא תמיד חכמה ופיקחת. בחירתו של ניאו-פשאיסט, מוקצה מחמת המיאוס, גס ובריון לתפקיד שר החוץ, מחדד רק את השאלה בדבר הרציונאליות וטיבם של מקבלי החלטות בירושלים, ובמיוחד במשרד ראש הממשלה, ודווקא בתקופה כה רגישה.

אבל מה בעצם הכיוון שלנו היום? בזמנים שבו תדמיתה של ישראל נמצאת בשפל היסטורי מאז הקמתה.  האם המגמה של להיות אנטי לכל מה שהעולם הנאור מאמין בו? האם היעד אותו הציבה מדינת ישראל היא להגיע לפיוס עם הפלסטינים המבוסס על פשרה היסטורית הדדית? או שמא ממשלת ישראל מעוניינת להמשיך בעימות? האם ייתכן שכולם טועים ורק אנו צודקים? האם כולם באמת רוצים ברעתנו? רע ואויב כאחד. על מה שווה להילחם ובאיזה תנאים ראוי שנגיע להדדיות? מהי ציונות והזהות הישראלית? האם צביונה של ישראל היא יהודית ודמוקרטית?, האם בכלל אפשר לשמור על דמוקרטיה בתנאים אלה? הייתכן שכשלון משא ומתן עם הפלסטינים המבוסס על רעיון שני מדינות לשני עמים יכשל, תאלץ ישראל להסכים לדרישה בינלאומית למדינה אחת לשני עמים? האם ראש הממשלה רוצה זאת, בהתעקשותו לא להצהיר על עקרון שני העמים? האם יש פתרון אחר? ואם כן, מדוע ישראל לא מציגה זאת? האם ישראל תאבד את הרוב היהודי בה?  זה אינו תרחיש תיאורטי אלא פצצה מתקתקת? כיצד ישראל מעוניינת לנטרלה?

אז אנו צריכים מנהיגים עם ביצים, כאלה שיודעים לקבל החלטות היסטוריות ולעתים לא פופלאריות, לא אחרי מלחמה, אלא לפניה. צריכים ראש ממשלה כמו גולדה שזנחה את רעיון מו'מ הישיר מול מצרים, בניגוד לדעת הקהל הישראלית. צריכים יצחק רבין הי"ד שידע לפשוט את מדי הלוחם ולענוב עניבה. צריכים מנחם בגין שידע להגיע לפשרה היסטורית מול מצרים, בניגוד להשקפת עולמו. טובת המדינה מעבר לאילוצים אידיאולוגיים.  צריכים מנהיג חדש, לא פוליטקאי? ואין.

אז מה אפשר לעשות ? או מדיניות ישראלית הדוגלת בהשלמה מקסמיאלית עם המצב הקיים, ובעצם להטמיע מדיניות חוץ עם הסביבה והכוחות הפועלים בה. יש בה יתרון שכן אז מדיניות החוץ מתיישבת עם הטרנדים החדשים של הפוליטיקה העולמית (מדיניות ניאו-ליבראלית ומוסרית). או לבסס את מדיניות החוץ בצורה כזו שתנסה לשנות את הסביבה, ויש בה רק עניין מועט להסתגל אליה. לדוגמא, לטעון שישראל כן ביצעה פשעי מלחמה בעופרת יצוקה, כי אין ברירה. חוקי המלחמה ישנים ואינם תקפים למלחמה של המאה ה -21 ולשאוף לעדכונה. היתרון, שיש קו מדיני ברור, החסרון שגדל העוינות, אולם היום, ישראל מאבדת כיוון. כיוון ולו מוטעה טוב  יותר מהעדרה.

ובינתיים, ישראל מבולבלת, מבלבלת ומתבלבלת את הציבור, את העולם ואת הפרטנר לשלום. שלא תבינו לא נכון, שלום עושים עם אויבים, וזה לא קל. העיקר תטוו מדיניות  שמובילה לתכלית מסוימת. היום אין לא את זה, ולא את זה וקפאון מוביל להתקלחות. התקלחות מובילה למלחמה. מלחמה מובילה להסלמה. הסלמה מביאה שלום. בואו נחסוך את ייסורי המלחמה.

הסברה ישראלית היא שעיר לעזאזל של מדיניות שגויה

"די-די-טי אינו בושם, ושום הסברה, טובה ככל שתהיה לא תצליח לשכנע את הציבור שתרסיס הדי-די-טי הוא בושם". כשלון מערך ההסברה נובע ממספר סיבות. חלקם שטחיות ואחרות מהותיות. אם כי העיקרית שבהם היא כשלון המדיניות. הבסיס לכשלון נובע מהנחה שגויה בה הסברה  ודימויה של ישראל, איננה מרכיב בבטחון הלאומי ותפישה לקויה בה העולם יקבל רציונליזציה ישראלית. הנחות אלו התבררו ככשלון מחריד עם השפעות מרחיקות לכת על מדיניות החוץ, הביטחון ומעמדה הבינלאומי של ישראל. אלא שאנו ממשיכים  להתעקש עם בירוקרטיה בין-מוסדית ועדיין נלחמים במלחמות של פעם.

לומר שכל הביקורת עלינו היא אנטישמית זו טיפשות פרנואידית

אבל נתחיל, כמו תמיד עם סיפור היסטורי קצר. לאחר הטרדות חוזרות ונשנות של דייגי כנרת שייזמה סוריה, במיוחד לאור "תקרית כנרת", הגיבה ישראל בדצמבר 1955 כנגד מוצבי הצבא הסורי במורדות הגולן ועל פאתי הכנרת. מבצע זה מכונה "מבצע כנרת".  לאורך השנים התברר שהסיבה האמתית היתה לבדוק את מהימנותה של הברית הצבאית הסורית-מצרית ולהחליש את מעמדה של מצרים לאחר עסקאות הנשק עם צ'כיה. כאמור, אבא אבן אז נציג ישראל באו"ם הפציר בממשלה להימנע מפעולת תגמול בשל הנזק שיגרם לתמידתה של ישראל, במיוחד מצד האומות המאוחדות וארצות הברית. הממשלה סירבה, ישראל הסתבכה והשגריר אבן הגן עליה בנאום מזהיר שנשא באו"ם. ראש הממשלה בן גוריון, ביומנו כתב " עכשיו הצלחת לשכנע אותי מדוע היינו צריכים לצאת לפעולת תגמול זו".

עוד ראיון אנטישמי ב-CNN ?

"די-די-טי אינו בושם, ושום הסברה, טובה ככל שתהיה לא תצליח לשכנע את הציבור שתרסיס הדי-די-טי הוא בושם".

מכל מקום, פרסמתי רשומה נוקבת [2.6] על תהליך קבלות החלטות בישראל והדרתה של המועצה לביטחון לאומי [מל"ל]. ספק גורל, ספק נבואה שמגשימה עצמה פורסם אמש שעל נציגי משרד הביטחון וצה"ל נאסר להשתתף בדיון הכנה במל"ל. הדיון נערך שבועות לפני הפעולה ודן בתרחישי קיצון [בה נכחו: נציגי משרדי הביטחון פנים, הפנים, חוץ, מערך הסברה הלאומי, נמל אשדוד, שב"כ, מוסד, משטרה ושב"ס]. כבעבר הדומיננטיות הצבאית גברה על השכל הישר והחוק. גלי ההדף חצו אוקינוסים, ומעבר לפגיעה התדמיתית גם ריסק את מדיניות הבטחון ברצועת עזה לרסיסים.

מכל מקום, איני מומחה לתקשורת או מבין גדול בתקשורת חברתית (social media). יתרה מכך, אני גם לא אתעסק בהיבטים טכנים שנובעים ממגבלות ביורוקרטיות ומאבקי הכוח בין ענפי ההסברה השונים. אלו סוגיות  מעניינות כשלעצמם, שהעלה מבקר המדינה בשנת 2002. על כן, כבלוג העוסק בענייני ביטחון ודיפלומטיה אעסוק בשני מרכיבים : מדיניות חוץ ומדיניות ביטחון. הטענה המרכזית במרכיב מדיניות החוץ שההסברה, לא פעם, היא שעיר לעזאזל של מדיניות שגויה. במסגרת הטיעון הביטחוני, על הקושי של צבא מודרני להסתגל לשינויים בשדה הקרב בעידן המידע (יפורסם בשבוע הבא).

  • הכשלון הוא במדיניות ישראל ולא בהסברה.
  • הדור הרביעי של המלחמה בעידן המידע.

מי לא תוהה מידי פעם על יחסה של התקשורת הזרה כלפי ישראל. או לעתים מערער על הרטוריקה הקשה שמשודרת לכל העולם, ומתלבט בינו לבין עצמו על כשלון ההסברה. אירועי המשט החזירו למסכי הטלוויזיה טענות  על חד-צדדיות שעלו בזמן הלחימה [בעצימות מוגבלת] באינתפידאת אל אקצה. במסגרת התלונות נשמעו קולות שטענו לאנטישמיות, בורות או אימוץ הנרטיב הפלסטיני. התקשורת הזרה מצידה, בזריזות אופיינית שדרה קולות, תמונות וקטעי וידאו גרפיים במיוחד על האלימות של לוחמי השייטת, שמאוחר יותר הפך לביקורת חריפה על השלומיאליות הישראלית.

ההסברה, לא פעם, היא שעיר לעזאזל של מדיניות שגויה

אחת השאלות המרכזיות, האם מדינת ישראל במסגרת השיקולים והאילוצים משקללת את ההיבט הסברתי, בדומה להיבט של המשפט הבינלאומי שנלקח היום בחשבון. האם במהלך דיוניה הביטחוניים-מדיניים מובאים גם ההשלכות על דימויה של ישראל בעולם? התשובה כנראה היא לא.

כאשר נשיא ארצות הברית, גורג' בוש הבן פלש לעיראק ואפגניסטן וקידם בנחישות את הדמוקרטיצזיה במדינות מוסלאמיות בכוח  (Bush's Freedom Agenda), גבר דימויה של אמריקה בעולם הערבי והמערבי, כמעצמה כובשת, אלימה ואימפריאליסטית. התדמית השלילית התפשטה לא רק ברחוב, אלא גם מסדרונות השלטון של בעלות בריתה המסורתיות. מלך סעודיה סירב להזמנה נשיאותית  בבית הלבן, ראש ממשלת בריטניה, טוני בלייר, נתפש כפודל וביקוריו של הנשיא אמריקאי לווה בהפגנות ענק. אלו כאמור,  צמצמו מבלי היכר את יכולת התמרון וההשפעה של המעצמה החזקה בעולם והתערבותה באזורי עימות פחתה.  אם כן, אין תמיהה על כך, שיורשו, הנשיא אובמה, כה מתאמץ להיבדל ממדיניותו של קודמו.

תמונה אחת ריסקה את מדיניות הבטחון של ישראל

אבל מה קורה בישראל? במידה מסוימת, ישראל היא כמו ארצות הברית בימי בוש, רק מבלי עוצמתה. אם תרצו, פיל בחנות חרסינה, כאשר פעולותיה של ישראל פוגעות בסדר הקיים המבוסס על איזונים עדינים. לא מפתיע כאשר היא נתפשת בסקרי דעת קהל כמדינה המעורבת באלימות, בעלת שלטון אפטרהיד, משתמשת בכוח מעבר לסביר ופוגעת בזכויות אדם. אין זה משנה אם טענות אלה נכונות או לא. כאשר אזרחי אירופה והעולם תופשים את ישראל כסכנה הגדולה ביותר לשלום העולם,  יש לכך מחיר מדיני מכריע. ההשפעה אינה בהכרח מוגבלת לרוח הרחוב, אלא מחלחלת מהר לממשלות זרות שנאלצות, לעתים בניגוד לרצונם, לשלם מס שפתיים.

ישראל פיל בחנות חרסינה ולכן לא מפתיע כאשר היא נתפשת בסקרי דעת קהל כמדינה המעורבת באלימות, בעלת שלטון אפטרהיד, משתמשת בכוח מעבר לסביר ופוגעת בזכויות אדם

ד"ר יוחנן מנור, מביא לכך דוגמאות במאמרו. הואיל וטיפולה הכוחני של ישראל באינתיפדה גרר ביקורת נוקבת מצד הציבור הבריטי, נאלצה ממשלת בריטניה לבטל הסכמי סחר צבאיים של ציוד רגיש. כמו גם, התעלמותה של ישראל, או במידה מסוימת, שתיקתה המדינית בהכרזת האו"ם על ציונות שווה לגזענות, תרמה לא מעט לערעור תדמיתה ולכרסום בלגיטמציה שלה.  ד"ר מנור, מביא גם דוגמאות הפוכות. נסיגת צה"ל מלבנון בשנת 2000 והצעות הנדיבות של אהוד ברק בקמפ דייויד תרמו לדימויה של ישראל. מדיניות חיובית כזו שתואמת נורמות בינלאומיות מקובלות הכשירה לראשונה, את כניסתה של ישראל לקבוצת המדינות המערביות באו"ם (Western Europe and other group). התנתקותה של מדינת ישראל מרצועת עזה בשנת 2005 הובילה להכרה נשיאותית אמריקאית היסטורית בגושי התנחלויות כחלק מהסכם שלום כולל.

בפועל, ישראל מתעקשת באופן בלתי סביר להפעיל כוח צבאי מוגזם על מטרות טפלות. כך היה כאשר ישראל בראוותנות הפציצה בניינים ריקים ב"חומת מגן", כאשר זו התפרסמה ברחבי עולם. מחלוקת הפוליטית לגבי בניית גדר ההפרדה, בו זמן שהמדינה נכשלה בלתייג זאת כגדר ביטחונית ולא פוליטית. חמור מכך, התנהגותה המגושמת והלא אחראית בטיפולה התקשורתי, צבאי ומדיני במשט שהגיע לעזה. מכאן נובע מסקנה ברורה אחת. מדיניות היא הגורם המרכזי בעיצוב דימויים ולדימויים הכוח להכשיל או לעודד מדיניות. לשון אחרת, ההסברה  טובה ככל שתהיה ואפקטיבית היא משנית ביחס למרכיביה האחרים.

מדיניות היא הגורם המרכזי בעיצוב דימויים ולדימויים הכוח להכשיל או לעודד מדיניות.

יהיו כאלה שיטענו, שמדינה היא כמו כל מוצר, ויהיה אפשר לשיווקה מבלי קשר לערכו הממשי. מן סוג של הסברה כאן ועכשיו. זה יעשה באמצעות מיתוג ישראל כמדינה מובילה בתחומי הטכנולוגיה, החקלאות והמדע. פילוח על פי מגזרי אוכלוסיה וסקרי דעת קהל . בצורה זו יאפשרו לגבש מסרים בהתאם להלך הרוח במדינת היעד.  תומכים בגישה זו  יטענו, ששונאים אותנו בעולם, כי אין מאמץ ישראלי משמעותי ליחסי ציבור. אולם שיווק טוב ככל שתהיה איננה תבטיח את מכירתו. ערכו של המוצר הוא חלק בלתי נפרד מהמוצר עצמו. בחורה טיפשה לא תהיה חכמה יותר עם תרכיב משקפיים. הסברה לא מחוללת ניסים ועל כן היא נדבך נוסף ולא במקום.

פרופסור אקצין טען, שהסברה אינה יכולה לבוא במקום מדיניות, כפי שמדיניות כשלעצמה אינה תחליף להסברה. אי אפשר להסביר מדוע ישראל מסרבת להכניס לרצועת עזה ממתקים, כוסברה וצעצועים לילדים. אין אלו מוצרים מפרי איזון צבאי, הם אינם פוגעים בבטחונה של מדינת ישראל והדעת אינה תקבל כל טענה נגדית לכך. מורי הנהיגה נוטים לומר, תהיה חכם ולא צודק. ישראל לא צודקת, ובטח שלא חכמה באיסורה על ייבוא מוצרים לא-צבאיים. המצור הימי צודק ככל שיהיה, אבל התמונות עושות את כל ההבדל.

נגרום לעולם לנטוש היגיון

בחורה טיפשה לא תהיה חכמה יותר עם תרכיב משקפיים. הסברה לא מחוללת ניסים ועל כן היא נדבך נוסף ולא במקום.

על אזרחי ישראל להפנים שלא האנגלית הרהוטה של דוברים ישראלים יעשו את הבדל או עוד סרטון יוטיוב. הם משכנעים את המשוכנעים. אפשר לנקוט בשיטה בו יאזנו תומכי ישראל את תמונת המצב התקשורתית, אחרים יעדיפו את שיטת הפרקליט  המסביר או המשווק המתוחכם. כל אלה לא גורעים מן המסקנה העיקרית שאנו מטפלים בסיפמטום ולא במחלה. אם תרצו בטפל ולא בעיקר. בעית התדמית של ישראל נובעת בראש ובראשונה ממדיניות שגויה.

לבסוף, אי אפשר להתעלם מטענות מגוכחות של "כל העולם נגדנו" או חמור מכך, "אנטישימים".  לומר שכל הביקורת עלינו היא אנטישמית זו טיפשות פרנואידית. יהיה זה לא רציני מאתנו לגרוס, שכל אמצעי התקשורת הזרה שונאי ישראל. אולם יהיה זה גם נאיבי לצהיר שלחלוטין אין מימד אנטישמי בדיווחי התקשורת.  אך כאשר המדיניות הרשמית היא "או"ם שמום" ו"לא משנה מה יגידו הגויים, אלא מה יעשו היהודים"  – לא מפליא אותי, שאנו מבודדים יותר מתושבי רצועת עזה.

המצור על עזה יקרוס, מדיניותה הביטחונית של ישראל בנוגע לסיכול הברחות נשק נכשל  וקידמה  עוד יותר נוכחות איראנית בנמל עזה, דחפה את טורקיה לזרועתיה של מדינות ציר הרשע והחלישה עוד יותר את מדינות ערב. בסכומו של דבר מעמדה הבינלאומי של ישראל התמוטט בן יום. כל זה, בגלל  תמונה אחת

אין זה נכון להתעלם מדעת הקהל העולמית, שכן השפעתה היא חשובה במיוחד בימים בה כל קרן רחוב בקסאבה של שכם או בעזה, משודר בלייב לכל סלון בעולם. טעות יהיה לתת לה משקל עודף במערכת השיקולים הצבאיים-מדיניים, אולם חמור יהיה לטעון שהיא לא מרכיב בבטחון הלאומי.  המצור על רצועת עזה עבד במשך למעלה משלוש שנים. התייחסות העולמית הייתה לכך רפה ולא משמעותית. המצור מוצדק ברמה החוקית, אם כי לא בהכרח חכם. טיפולה הכושל של ישראל במשט יאלץ אותה להתמודד עם השלכות חמורות בזירה הגאופוליטית המקומית ובמערכת הפוליטית העולמית. המצור על עזה יקרוס, מדיניותה הביטחונית של ישראל בנוגע לסיכול הברחות נשק נכשל  וקידמה  עוד יותר נוכחות איראנית בנמל עזה, דחפה את טורקיה לזרועתיה של מדינות ציר הרשע והחלישה עוד יותר את מדינות ערב. בסכומו של דבר מעמדה הבינלאומי של ישראל התמוטט בן יום. כל זה, בגלל  תמונה אחת ושלל דימויים שליליים, דרך קבלת החלטות פגום והתנשאות ישראלית.

בשבוע הבא : המשך רשומה  "הדור הרביעי של המלחמה בעידן המידע", הסברה במסגרת הטיעון הצבאי.

להכנת רשומה זו נעזרתי במאמרים של: ד"ר יוחנן מנור ואהרן קליימן.

קטסטרופה של מדיניות בטחון והמשט לעזה

אנא הירשמו לעידכוני מייל בפינה הימינית.

אני רוצה להתחיל בסיפור קצר. אותנטי, ישראלי וכל כך אקטואלי.

ארצות הברית ניסתה להביא לסיום מלחמת ההתשה בין ישראל למצרים. אלו היו ימים בה ישראל ומצרים כתשו אחת את השנייה לאורך קו ביצורים סטטי [קו בר-לב]. יוזמת זו מכונת רוג'רס על שם מזכיר החוץ האמריקאי. ישראל טענה שכל הפסקת אש חייבת להתבסס על עקרון העמידה במקום, והתחייבות מצרית לא לקדם את מערך טילי הנ"מ. הפרה של ההסכם תגרור אחריה סנקציות מצד ארצות הברית. המצרים לבסוף הסכימו.

אך הפרשה המעניינת התחוללה במשרד הביטחון הישראלי. יוזמה זו אולי מסמלת את אחת הבעיות העיקריות של ישראל – העדר מדיניות, כפילות תפקידים בענייני חוץ וביטחון ומיצוי לידי שלמות את המושג " תרבות היאללה יהיה בסדר".   השיחות נמשכו למעלה מחודש, שבמהלכה לא הוכנה מפה מסודרת של המיקום המעודכן של הטילים המצריים, כדי לאמת תזוזה מצרית אפשרית ובמידת הצורך להכריז על הפרת הסכם. אבל… מפה ישנה  ויחידה שהוכנה  כשנתיים לפני הלכה לאיבוד בין משרד הביטחון, צה"ל, משרד החוץ ומשרד ראש הממשלה.  בפגישה מסכמת בין שר הביטחון לשגריר ארצות הברית בישראל, בה גם לא נכח הרמטכ"ל, אישר הראשון את היוזמה וזאת למרות הפצרותיו של ראש אמ"ן על העדר מפה. מאוחר יותר ורק ברגע האחרון התערבו ראש הממשלה והרמטכ"ל. דקות לפני שדיווח השגריר לנשיא ארה"ב הצליחה ישראל להשיג ערבויות אמריקאיות במקרה של הפרה מצרית. בשל הזמן הקצר מעולם לא הוכנה מפה ! המצרים הפרו את הסכם !

פרשת המשט מסעירה את המערכת הפוליטית הבינלאומית וסוחפת אחריה גל  גינויים מבירה אירופאית אחת למשניה. נראה שגם הציבור בישראל עוסק בניתוח המקרה, בדפ"אות [דפוסי פעולה אפשריים] שטרם מוצו ובהשלכות הנוראיות על מעמדה וביטחונה הלאומי. תמיד אומרים שהכשלון הוא יתום, אך במקרה הזה, בן אם המבצע נוהל ברמה הטקטית כראוי או לא, לכשלון יש שם ושמו הדרג המדיני. לא מדובר בהכרח באשמה פרסונלית, אלא בתרבות קבלת ההחלטות שהשתרש בישראל מאז שנות החמישים. תמיד צחקנו על תרבות ה"סמוך עלי, יהיה בסדר" עד שהוא מתפוצץ בפרצוף והשבוע הסתכלנו בראי ונבהלנו.

כאשר פוליטיקה נתפשת כעבודה ולא כשליחות והתעסקות היא בגודל המיטה הזוגית בטיסה, נראה שגם החסרונות של פעם שעוד נחשבו לחריגים, הפכו היום  מתקבלים על הדעת

 אם בשנים עברו, הפוליטקאים היו ראויים להיקרא מנהיגים וליקטו לעצמם חכמה מצטברת של שנים בענייני חוץ, ביטחון וחברה. הרי שהיום כל אחד עם כיס עמוק ולשון חלקלקה מנסה את מזלו בזירה הפוליטית. משם הדרך למשרד ראש הממשלה ולקרייה קצרים. אין הכוונה לזרוק רפש על מעצבי מדיניות, שכן גם דויד בן גוריון לא נולד כאבי-האומה וליצחק רבין אין גנים של מצביא. אך תקופת כהונתם היו בימים בהם המרחק הגיאוגרפי נחשב ליתרון. אלו היו ימים של מחשכים טכנולוגיים בה בנקל היה אפשר לפברק, לסנן או לעוות מידע. לא עוד היום. 

גם בן גוריון לא נולד מנהיג: מרכז בינתחומי, הרצליה.

 כאשר פוליטיקה נתפשת כעבודה ולא כשליחות והתעסקות היא בגודל המיטה הזוגית בטיסה, נראה שגם החסרונות של פעם שעוד נחשבו לחריגים, הפכו היום  מתקבלים על הדעת. נכון, משה דיין נהג לפלרטט עם חיילות צעירות ודוד בן גוריון  נהנה עם פילגשתו במשרד ראש הממשלה, אך כל עוד שענייני המדינה נוהלו באופן סביר, אם כי לא חף מבעיות  – העסק היה מקובל.
 
הדבר לא מפתיע אחרים ואותי. בחוג ליחב"ל  נלמדים קורסים שלמים על מדיניות  קבלת החלטות  בישראל, או ליתר דיוק העדרם.

לאחרונה מדווחים מהדורות החדשות, שמבצע 'רוחות שמיים 8' להשתלטות על אוניית הנוסעים מרמרה נקבע ואושר על ידי שלושה בלבד, ללא התייעצות עם הקבינט הביטחוני, השבייעיה או כל פורום אחר. ראש המטה הכללי הציג תוכנית אחת, לא היו חלופות אופרטיביות אחרות ולא דנו באפשרויות מדיניות לא-אלימות מן הצד האחר. משרד החוץ לא זומן לישיבה כדי לדון בהשלכות מדיניות אפשריות ולא נעשתה עבודת מטה בתחום בטחון הפנים. עוד  בטרם הספקנו לעכל את גודל המחדל הבירוקרטי,  בתגובה לשאלתו של השר לאיומים אסטרטגיים, רא"ל במיל.  משה יעלון על ביטול דיון אג"מי [דיון מבצעי] נענה על ידי רוה"מ שהדבר "נסגר ביני לבין אהוד [ברק]". הואיל והכל נסגר בין נתניהו לבין ברק, הכישלון כנראה שלהם.

הדבר לא מפתיע אחרים ואותי. בחוג ליחב"ל [יחסים בינלאומיים] נלמדים קורסים שלמים על מדיניות  קבלת החלטות  בישראל, או ליתר דיוק העדרם. פרופסור דוד ויטל מאוניבריסטת תל אביב, במאמרו משנת 1994 ניסה לתאר את המצב. באופן פרדקוסלי הוא מדמה את ישראל לספינה השטה באוקיינוס חם, רותח וסוער זרועה בשרטונים ושודדי ים. חלק גדול מן האופק לא עבר מיפוי. צוות הספינה סובל מחוסר יעד ומוראל נמוך והנוסעים תרים אחר ספינה אחרת.

לא מן הנמנע, לו היה נעשה עבודת מטה רחבה של כל הגורמים הרלוונטים משבר משט הספינות היה נמנע, מעמדה הבינלאומי היה אחר וייתכן  גם שהיה שלום. עד אז, נמשיך להאשים את הש"ג.

פרופסור ויטל הוא לא היחיד. במשך שנים  דנה האקדמיה הישראלית בעיוות בדרך בה מתקבלים החלטות בישראל. כולם הציעו שורה של פתרונות אפשריים. החוקרים הרידקאליים הציעו השלמה עם המצב הקיים והטמעת נורמות אוניברסאליות, אחרים דיברו על שינויים מבניים  פסיכו-פוליטיים או הקמת גוף ביניים, כמעיין המועצה לבטחון לאומי. אין זה המקום לתאר את הסיבות לכישלון היסטורי והתמשך של מדיניות החוץ והביטחון של ישראל. ברם הדומיננטיות של הממסד הצבאי והבלעדיות של אג"ת [אגף התכנון] וצה"ל על התכנון ויוקרתם על פני הממסד האזרחי.

 

הספינה הטורקית: ישראל באוקינוס חם ורווי סכנות

יהיו שיגידו שאנשי האקדמיה מנותקים מן הוויה.  ממגדל השן אין הם יכולים להכיל תיאורטיות מורכבות על החיים המציאותיים. במידה מסוימת יש אמת בטענתם, על ניאו-ריאליזם או גלובליזם מרוכך אפשר לקבל דוקטורט, אך לא לסכן בשמם שלומה של המדינה.  אלא שהמציאות היומימית רודפת את כולנו. מאז פיאקסו של מלחמת יום כיפורים ועד מלחמת לבנון השנייה, דנו וועדות חקירה ממלכתיות באופן שיטתי  בסוגיה זו. הם קבעו באופן נחרץ, שהמושג בטחון אינה נגזרת צבאית בלבד, בכך הם אימצו את הגדרה האנגלו-סקסית [אמריקאית ובריטית].  הביטחון הלאומי  בעידן המודרני אינו נמדד רק באגרוף השיריון או בכמות אמצעי הלחימה. אדרבא מרכיביו של הביטחון הלאומי מגוון ורחב. רכיביו כוללים כלכלה, חוסן לאומי ומעמד בינלאומי ועוד.

מכאן שהדומיננטיות של הממסד הביטחוני בקבלת החלטות  על פני גורמים אזרחיים פסול

 

מכאן שהדומיננטיות של הממסד הביטחוני בקבלת החלטות  על פני גורמים אזרחיים פסול. ועדת אגרנט, כהן וינוגרד קבעו במפורש שיש לבטל את המונופול של אג"ת  על התכנון האסטרטגי ולהפריט את יכולתיו לסוכנויות ממשלתיות אחרות והמליץ על הקמת מועצה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה. בפועל כשלו ממשלות ישראל לדורותיהם לאמץ מסקנות אלו. אז נכון, דרישתה של וועדת חקירה ממלכתית היא מחייבת  ובשנת 1999 אושר חוק המועצה לביטחון לאומי. היה זה ראש הממשלה נתניהו שהקים אותה. אך היא תוצר של לוליינות פוליטית ואקרובטיקה משפטית. בפועל משרדיה ברמת השרון מרוחקים קלומטרים רבים  מלשכת ראש הממשלה והשפעתה על תהליך קבלת החלטות מזערי או לא קיים.

לידל הארט היה חכם. הוא היה הוגה דעות צבאי מן המאה הקודמת, וטען שהמלחמות של העתיד מורכבות ועל כן דורשות גוף ביניים, הוא כינה זו "דרג אסטרטגי רבתי". זאת  המועצה לביטחון לאומי.  המל"ל  [המועצה לביטחון לאומי] גוף אזרחי בעל ראיה מערכתית שמשלבת מכלול שלם של מרכיבים, לידי תמונת מצב. הם אנשי  ביטחון מנוסים, דיפלומטים ותיקים אנשי רוח, כלכלה ואקדמיה. בתוכניותהם הם כוללים היבטים צבאיים, אזרחיים, כלכליים, חברתיים ומדיניים. המל"ל בוחנת תוכניות אופרטיביות של הצבא גם בפרספקטיבה אזרחית ובודקת הנחות יסוד רחבות יותר. תפקידה לתווך בין הדרג הצבאי לדרג המדיני  ולקבל החלטות על סמך דוקטרינה רב-שנתית. במידה מסוימת, שר האוצר הנוכחי ויו"ר וועדת חוץ וביטחון לשעבר, יובל שטיינץ, ד"ר לפילוסופיה בעיסוקו מהווה דוגמה נהדרת.

במידת מה, הצבא אינו אשם. תכליתו הוא הפעלת כוח ואש והוא מחויב להביא חלופות אלימות מטבעו. על כן, על ממשלת ישראל מוטלת האחריות לשנות את דרכיה וזאת ההזדמנות הטובה ביותר, שכן לא רק שספינת "קורי רייצ'ל הנושאת "פעילי שלום" נוספת אמורה להגיע בימים הקרובים, אלא גם האיומים איתה מתמודדת ישראל רק מחמירים. כמו גם,  לא מן הנמנע, לו היה נעשה עבודת מטה רחבה של כל הגורמים הרלוונטים משבר משט הספינות היה נמנע, מעמדה הבינלאומי היה אחר וייתכן  גם שהיה שלום. עד אז, נמשיך להאשים את הש"ג.

המאמר הבא שיפורסם בשבוע הבא : אובמה, ישראל ומתקפת הקסם.

נצחון צבאי וכשלון מדיני

במובן הצר והמיידי,  מבצע "רוחות שמים" שבוצע על ידי חיילי שייטת 13 על משט האוניות שנשא סיוע הומינטרי לעזה עשוי להיחשב כהצלחה ישראלית. ספינות המחאה לא הגיעו לרצועת עזה ולא עגנו בנמלה כפי שתוכנן והמצור הימי הארוך נשמר באופן קפדני ורציף. ממשל חמאס מבודד גיאוגרפית, אבל ישראל מבודדת פוליטית.

דיווחים לא מאומתים מדברים על נקודת קריטית בשעות הבוקר המאוחרות. בה זוהו  בוודאות להק מטוסי  יירוט של חיל אויר טסים מערבה.  לא מן הנמנע שהיה זה חיפוי אוירי חריג של מטוסי  קרב ישראליים מסוג F15 מעל לזירת האירוע

אבל התוצאות ארוכות הטווח  של פשיטת הקומנדו הימי מורכבת הרבה יותר, ובמידה מסוימת גם החריפה הרבה יותר מבעבר. הנפגעים הישירים מהעימות הם ללא ספק פעילי השלום, לכאורה, כאשר 9 מהם נהרגו ועשרות רבות נפצעו בידי לוחמי חיל הים. אבל בזירה הפוליטית והדיפלומטית, הנפגעת הבלעדית היא מדינת ישראל ומעמדה הבינלאומי. כאשר היום ברור שישראל תאלץ לשלם במטבע קשה, על  כשלון הפשיטה הלילית, במשך לחודשים רבים.

תשומת הלב המיידית תופנה לטורקיה, בעלת ברית אסטרטגית וותיקה של ישראל, אבל ידידה שבשנה האחרונה הביעה שאת נפש והטיחה קיטונות של ביקורת לא-דיפלומטית בעליל על התנהלותנו כלפי הפלסטינים. שלושה מבין ששת האוניות במשט היו תחת הדגל הטרוקי והנציגות הטורקית הייתה הגדולה ביותר מבין שאר הנתינים הזרים אשר היו על סיפונה. על אוניית "המרמרה" שהו למעלה מ 700 פעילים בני לאומים שונים, אירופאים, ערבים וישראלים. דיווחים ראשוניים מצביעים על מספר של הרוגים טורקיים, בניהם גם דיפלומט בכיר. הנחה, שאם תתאמת עשויה ללבות את השנאה הגוברת בין אזרחי טורקיה וישראל.

התגובה הטורקית לא איחרה להגיעה.  השגריר הישראלי באנקרה זומן למשרד החוץ הטורקי לשיחת נזיפה, דיווחים לא מאומתים מדברים על זה שהוא הותקף על ידי ההמונים. באיסנטבול, משטרת המהומות בלמה, אם כי בעצלתיים, המוני מפגינים שצרו והסתערו על נציגויות ישראל באיסנטבול ובאנקרה. דיווחים לא מאומתים מדברים על נקודת קריטית בשעות הבוקר המאוחרות. בה זוהו  בוודאות להק מטוסי  יירוט של חיל אויר טסים מערבה.  לא מן הנמנע שהיה זה חיפוי אוירי חריג של מטוסי  קרב ישראליים מסוג F15 מעל לזירת האירוע. ייתכן כדי לתת מטריה אוירית מפני חשש אפשרי של תקיפה טורקית. פקידים טורקיים בכירים הדליפו לעיתונות המקומית שנשקלת ליווי ימי צבאי טורקי של ספינות הומניטריות נוספות לעזה. ידיעה זו מצטרפת להודעת משרד הגנה הטורקי על קיצור ושיבה מיידית של ראש המטה הכללי של צבא טורקיה מביקור בקהיר וראש הממשלה, ארודאן. משרד החוץ באנקרה אף נקט בשפה בוטה, לא דיפלומטית ומאיימת על ישראל בה קרא לפעולת ישראל "סכנה שעלולה לגרום למצב בלתי הפיך". אף על פי שסביר להניח, שבימים ובשבועות הקרובים המשבר יתקרר, אך גורמים ישראלים צופים להסלמה משמעותית ביחסי טורקיה וישראל, גם  על רקע המשברים הקודמים והנוכחי, זאת כאמור על רקע היחסים המיוחדים.

האיום אינו בהכרח ביחסים בין מדינות העולם. אחרי הכל, הם בנויים על אינטרסים אסטרטגיים, צבאיים, כלכליים ומדיניים גדולים יותר מכל שיקול אחר.

היחסים עם האירופאים אינו מרנין אף הוא. רבים מן הפעילים הם חברי פרלמנט אירופאיים ואזרחיה. חלק ניכר מהם זכו לשבחים ממדינות אירופה וחלקם אף למימון. ניתן להניח שחלק מן הנפגעים הם בעלי דרכון אירופאי. יוון, ספרד, שבדיה, דנמרק, גרמניה, ירדן ומצרים זימנו את שגרירי ישראל ומדינות אחרות עשויות לעשות זאת בימים הקרובים. יוון וטורקיה הודיעו בנפרד על ביטול תמרונים צבאיים משותפים מתוכננים.

יחד עם זאת, האיום אינו בהכרח ביחסים בין מדינות העולם. אחרי הכל, הם בנויים על אינטרסים אסטרטגיים, צבאיים, כלכליים ומדיניים גדולים יותר מכל שיקול אחר. אולם דעת הקהל העולמית אינה נחה לרגע ומעמדה של ישראל ממשיך להישחק עד דק. מושג הביטחון הלאומי אינו כולל רק עצמה צבאית, אלא גם רכיבים אזרחיים שונים כמו: מדיניות חוץ ומעמד בינלאומי, כלכלה וחוסן חברתי. זה למעלה משנתיים מודאגים, ובצדק, מעצבי המדיניות בירושלים. תהליך מתמשך ושיטתי של מה שהם מתארים דה-לגטימציה של המדינה היהודית. כמו גם, המשך האינטיפדה המשפטית של חמאס וארגונים הפרו-פלסטינים שבסיסם בבירות אירופה הגדולות. אלו מקשות על פוליטיקאים וקציני צה"ל ישראלים לטוס למדינות אירופה מחשש פן הם יעצרו בגין הפרות לכאורה של החוק הומניטארי הבינלאומי (חוקי המלחמה). או במקרה המקל, התיקלות במפגינים זועמים במדריד, לונדון. זה כאמור, לא יהיה פשוט יותר החל מהיום ואירועי הפשיטה על ספינת "המרמרה".

תרחיש אחר כתוצאה מהפשיטת השייטת הישראלית יכולה להיות חידוש התעניינות העולמית על המשבר עזה והסגר הימי והיבשתי עליה. במובן מסוים, בהיבט הרחב ישראל כשלה משום שהחזירה לזרקורים סוגיה שהייתה בקונזסוס במשך תקופה ארוכה.  ממשלות העולם קראו מאז ומתמיד להקל על העברת סחורות לרצועת עזה, אך הקריאה הייתה רפה בגלל החשש לזדהות עם ממשל אכזרי ומדכא. זאת איפשרה את המשך   אמברגו ישראלי-מצרי משותף. מאז ההפיכה האיסלאמית ברצועה סירבה ישראל בשיטתיות לאפשר מעבר סחורות אסטרטגיות, כאלה היכולים לשמש למערכים צבאיים (בטון, ברזל מלובן וכו').  היום המציאות עשויה להשתנות וישראל צריכה להיערך לכך בהתאם.

הישראלים התרגלו לביקורת בינלאומית גורפת. הסכם NPT החדש שאושר על ידי כל 189 המדינות הקורא למשטר פיקוח על מתקניה הגרעיניים של ישראל היא הדוגמה העדכנית לכך. רבים בישראל מאשימים את ארודאן בהדרדרות היחסים בין שני המדינות. הם יטענו  משום דעותיו האיסלמסטיות, גירושו מהאיחוד האירופאי והתסכלות כלפי מזרחה. רבים בקרב הציבור ועיתונאים התנגדו למשט לעזה, עוד לפני מאורעות הדמים ואחרים מקבלים את טענת הממשלה הרשמית. האלימות הופעלה עלינו ולכן זכותנו להתגונן.

אסור להתעלם מן העובדה המצערת, שמותם של 9 פעילי שלום, גם אם לא היו כאלה, ידחוף עוד יותר את ישראל לבידוד מדיני.

יחד עם זאת אסור יהיה להתעלם מהזירה הפנימית. זאת החשובה ביותר, המיידית שטומנת בחובה את פוטצניאל האלימות הגבוה ביותר. אזרחי ישראל הערבים. לכן ניתן משקל מיוחד למידת פציעתו של ראיד סלאח, מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האיסלאמית בישראל. אם היה הוא בין הנפגעים היה ניתן להניח להתפרצות המהומות גם בתוככי ישראל.

משקיפים בישראל ומחוצה לה עדיין מחכים לפרטים נוספים. התמונה אינה ברורה לגמרי. המאורעות של יום שני בדימומי הבוקר יהדהדו עוד ימים רבים. עדיין לא ברור כיצד התקיים מצב של תיקו בין לוחמי השייטת למפגינים  והאם נכונה טענת הגורמים הממשלתיים על החזקת נשק מצד הפעילים.  נכון לעכשיו, טרם ברור ההשלכות המדיניות, פוליטיות וביטחוניות על מדינת ישראל. אולם לעת עתה, אסור להתעלם מן העובדה המצערת, שמותם של 9 פעילי שלום, גם אם לא היו כאלה, ידחוף עוד יותר את ישראל לבידוד מדיני.

משחק מלחמה – איראן יום לפני ואחרי תקיפה

שר ההגנה האיראני, אחמד וחידי טען ביום רביעי (21.4), שארצו אינה פוחדת מתקיפה , שכן תסתכן ישראל בבידוד מדיני במיוחד לאור העובדה שמעמדה בזירה הבינלאומית עוינת מימלא. אולם השעון הגרעיני מתקתק וישראל עומדת בפני החלטות הרות גורל. מצד אחד מיסדה ישראל את דוקטרינת בגין, בה לא תחזיק מדינה עוינת נשק גרעיני  במרחב. מן הצד האחר, טומן המבצע סיכונים רבים, אולי יותר מידי. ברשומה זו אנסה לפשט מעט את הסוגיה.  

המתקן בנאתנז: הקו האדום של ישראל

אין זה מפתיע את חוקרי האיסלאם השיעי שכן עקרון "התקייה"  (חובת הזהירות ) הוא בסיסי בתרבותה ומצדיקה את השקר והכזב למטרות פוליטיות והישרדותיות.

בחודשים האחרונים גוברת התחושה שפניה  של איראן  נחושות להשגת התקנים גרעיניים למטרות צבאיות. חלוקות הדעות האם מעוניינת להחזיק פצצה במרתף או רק לקיים לעצמה ידע ויכולות כמדינת סף. אמנם היה זה ברור לרבים שמשטר האיתואללות  מעוניין לרכוש פוטצניאל כזה, אולם ניכר  היום שהעדר התגמשות האיראנית והמשך תעלולי ההונאה הם לצורך משיכת זמן. אין זה מפתיע את חוקרי האיסלאם השיעי שכן עקרון "התקייה"  (חובת הזהירות ) הוא בסיסי בתרבותה ומצדיקה את השקר והכזב למטרות פוליטיות והישרדותיות.אם היה זה ברור, שארצות הברית תחת ממשל בוש הבן תגבה את ישראל, כאשר אחרונה תאלץ ליזום מהלומה צבאית כנגד מטרות אסטרטגיות (צבאיות ואזרחיות) באיראן. מתבהר יותר ויותר שממשלו של הנשיא ברק אובמה שולל או לפחות בולם חלופה צבאית גם היום.  הדלפת דו'ח של משרד ההגנה בימים האחרונים, לפיה אין לארצות הברית תוכנית אופרטיבית מעודכנת לתקיפה צבאית באיראן (18.4). לאוירה זו מתווספת רוח של פייסנות שמנשבת מוושינגטון. רק אמש (23.4) קבע סגן נשיא ארצות הברית, ג'ון ביידן שישראל לא תתקוף באיראן. הטון ורוח הדברים נאמרו בצורה שאינה משתמעת לשני פנים : ארצות הברית אוסרת זאת על ישראל. למרות כל האמור, אמריקאים חוששים מתקיפה ישראלית שכן, בכל מצב ואופן תאלץ להיגרר הראשונה למערכה, גם בהעדר רצון. 

הפעלת מפעל הצנטיגרפות בנתאז הוא קו אדום, שלאחריו תוכל איראן להעשיר אורניום  במשקל של 20 ק"מ ברמה גבוהה ולייצר התקן גרעיני למטרות צבאיות כעבור שנה.

רשומה תציע מעיין קווים כללים של העימות אפשרי בין ישראל לאיראן, בהיסתמך על מקורות אינטרטיים ואמצעי חדשות ישראלים וזרים. יחד עם זאת יש לציין, שהמציאות מורכבת הרבה יותר מאשר רשומה זו ואינו יכול להעריך תהליכי הסלמה או אירועים  חיצוניים בלתי צפויים.

הפעלת מפעל הצנטיגרפות בנתאז הוא קו אדום, שלאחריו תוכל איראן להעשיר אורניום  במשקל של 20 ק"מ ברמה גבוהה ולייצר התקן גרעיני למטרות צבאיות כעבור שנה. זאת אחרי שנים של תקלות מיסתוריות וכשלים טכניים מרובים. החלופה המדינית תמה ברגע בו קיימת עצמאות ביכולת העשרת האורניום ומרגע זה והלאה השעון לקראת פצצה מתקתק.

יום אחד, ימריאו עשרות מטוסים מזרחה. זאת תהיה טיסה ארוכה, ייתכן גם המבצע המסוכן והמורכב ביותר שביצעה מדינה כלשהיא. ארמדה  של מטוסי יירוט, תקיפה, תדלוק, הובלה, התראה, לוחמה אלקטרונית ומסוקי חילוץ וכולם יחצו מרחבים עוינים

במשך שנים רבות התעצם חיל האויר ונספחיו לקראת היום בו תאלץ ישראל לבצע את הוראת הדרג המדיני. סביר להניח שזרועות האויר והים ברמת מוכנות גבוהה. במיוחד לאור הפרסומים החוזרים ונשנים של תמרונים אוויריים מרחקי טוס ונוכחות ימית חשאית באזור המפרץ הפרסי.  אחת הבעיות העיקריות בהפעלת הכוח הצבאי בכלל, ובפרט כנגד איראן היא היכולת לעכב בלבד את תוכנית הגרעין האיראנית אך לא לנטרל את הרצון הפוליטי להמשך קיומה. על כן, יוזמה התקפית זו שונה מתקיפת הכור בעיראק (1981) ובסוריה (2008) וניתן להניח לתגובה צבאית איראנית כנגד ישראל באמצעות שליח  (חיזבאללה וחמאס) או באופן ישיר (ירי טילי שיהאב 3). לשון אחרת, העם בישראל לא יתעורר בוקר אחד וישמע על מהלומה צבאית באיראן. לא כל שכן, זה אינו "זבנג וגמרנו" אלא מערכה מדינית וצבאית משולבת.

מטוסי חיל האויר מחכים להוראת הדרג המדיני

יום אחד, ימריאו עשרות מטוסים (הערכות מדברות על לפחות 90 כלי טיס) מזרחה. זאת תהיה טיסה ארוכה, ייתכן גם המבצע המסוכן והמורכב ביותר שביצעה מדינה כלשהיא. ארמדה (צי מוטס) של מטוסי יירוט, תקיפה, תדלוק, הובלה, התראה, לוחמה אלקטרונית ומסוקי חילוץ וכולם יחצו מרחבים עוינים יותר  (ערב הסעודית/ירדן/סוריה/טורקיה) או פחות (עיראק / ארה"ב). פעילות צבאית במרחבים אדירים אלה היא חריגה, לא מן הנמנע גם אוונגרית ומעולם לא נעשתה על ידי מדינה בודדת. ישראל מסוגלת לבצעה לבד גם לא ידיעת אמריקאים, אם כי עם סיכויי הצלחה נמוכים יותר ומורכבות מבצעית גבוהה יותר.

צריך להכתיב תסריט בו נגרום לממשל האיראני להפסיק לרצות להשיג נשק גרעיני. לכן מעבר למטרות צבאיות גרידא, תצטרך ישראל ליצור מצב בו השלטון האיראני יהיה במצב של מצוקה. כך, יהיה ניתן לזעזע את היציבות המשטרית ולגרום לו לערער על נחיצות תוכנית הגרעין ולנטרל את הרצון להמשך הרצתו

במצב אופטימלי יתקיים שיתוף פעולה עם אמריקאים ומדינות ערב נוספות, במצבי אופטימלי פחות תיאום אמריקאי בלבד וללא תמיכתם הטכנית, צבאית ומודיענית. צינון היחסים המיוחדים בין ישראל לארצות הברית, ניתן להניח שהם חוששים  ולא מעוניינים להיות מופתעים (כמו בתקיפת הכור הגרעיני בעיראק) ועל כן מפעילים מכבש לחצים גדול על מנהיגי ישראל, כמו גם מערך מתוחכם של מודיעין אותות והאזנה. לא מן הנמנע שהם יפעלו לסכלו באופן דיסקרטי או גלוי.

עיכוב תוכנית הגרעין האיראני יחייב תקיפה של מטרות אסטרטגיות קריטיות, ולא כל עשרות רבות המתקנים האחרים שפוזרים על פני מרחבים אדירים. שלושת המתקנים הקריטיים המהווים את גרעין מחזור לייצור חומרים בקיעים והשמדתם תעכב את פרויקט הגרעין. השלושה הם המרכז לחקר הגרעין באיספאהן, מתקן להעשרת אורניום בנתאז, ייתכן גם בקם והאחרון הוא מתקן ליצור פלוטניום באראק. לא ברור אם יבחר הכור הגרעיני בבושאר שכן עלול לגרום לדליפה של חומרים רדיואקטיביים שישפיעו באופן מיידי וארוך טווח על אלפי אזרחים איראניים ומדינות גובלות.

טילי שיאהב 3 איראנים : האם אלה איומי סרק ?

צריך להכתיב תסריט בו נגרום לממשל האיראני להפסיק לרצות להשיג נשק גרעיני. לכן מעבר למטרות צבאיות גרידא, תצטרך ישראל ליצור מצב בו השלטון האיראני יהיה במצב של מצוקה. כך, יהיה ניתן לזעזע את היציבות המשטרית ולגרום לו לערער על נחיצות תוכנית הגרעין ולנטרל את הרצון להמשך הרצתו. לשם כך, יבחרו מתקני ממשל ומרכזי תקשורת ופיקוד,  לא המן הנמנע גם תקיפה של מטרות תשתית אזרחיות כמו נמלים ימיים ואויריים, וכן גשרים מרכזיים  וסכרים או שדות נפט.

ממשלת איראן, ככל הנראה, לא תרצה לנהל מערכה ארוכת זמן. אחמגנ'אד כמו יתר חבריו לשלטון מודעים לעובדה שישראל יכולה לגרום לאיראן לשלם מחיר בלתי נסבל מבחינתם, על אדמתם ובמרחב האוירי שלהם בו בזמן שלאיראן אין יכולות הפוכות

יחד עם זאת, מעבר לסיכונים המבצעיים המרובים וסיכויי ההצלחה הגבוליים, יש לשקול את יעילות הפעילות במונחים של רווח והפסד. תגובתה של איראן עשויה להיות משמעותית ולהכריע את הכף לחובתה או לזכותה. מילים אחרות, איראן תפגין נחישות יתר ותאיץ תוכנית הגרעין, תפרוש מאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני ותפעיל את מערך הטרור חובק העולם כנגד מטרות ישראליות ואמריקאיות, כמו גם תקפיץ את מחירי חביות הנפט  לתקופה קצרה (בשל גיבוי הנפט הסעודי) ותסגור את מיצרי הורמוז.  בזירה הדיפלומטית היא תוביל להפסקה מיידית של ניסיונות הקהילה הבינלאומית ללחוץ על איראן להפסקת פיתוח הנשק.

יש לציין שאפשרות של כשלון או היקף נזקים נמוך רק ייחזק את ידה של המשטר הקיצוני בטהרן ויקצין את פעילותה כנגד מתנגדי האופוצזיה, או חמור מכך, יאחד את הפלגים הבדלניים.

ישראל מחזיקה בידיים קלפים חזקים שעשויים לשאוב את ארצות הברית לעימות לא רצוי.

גם לגבי התגובה האיראנית  הדעות חצויות. סבירות גבוהה שהראשונה תפעיל את זרועות הטרור חיזבאללה וחמאס באמצעות ירי תלול מסלול (רקטות), כמו  גם חידוש גלי המחבלים המתאבדים בשטחי ישראל, וייתכן גם שתפעיל במידה מוגבלת את מערך טילי השיאהב 3 המגיעים לכל נקודה בארץ.  התקפת טילים על ישראל היא בסבירות נמוכה יותר הן בשל יכולות ההגנה אקטיבית של החץ, פטריוט 3 ומערכות נוספות, והן בשל היכולות המוגבלות של צבא איראן. ממשלת איראן, ככל הנראה, לא תרצה לנהל מערכה ארוכת זמן. אחמגנ'אד כמו יתר חבריו לשלטון מודעים לעובדה שישראל יכולה לגרום לאיראן לשלם מחיר בלתי נסבל מבחינתם, על אדמתם ובמרחב האוירי שלהם בו בזמן שלאיראן אין יכולות הפוכות (דהיינו תקיפה ישירה שלא באמצעות טילים).  לכן ניתן להניח שאיראן לא תגרר לעימות ממושך, שכן מבחינתה זה  סיכון עצום.   ישראל תשב ותספוג במשך תקופה שתעלה על ימים ספורים. בלבד כדי להכיל את האירוע, אולם  ישראל יש את היכולת להסלים את הפעילות הצבאית ולהחריף את עצמתה ובכך לגבות מאיראנים תג מחיר גבוה, אולי גבוה מידי עבורם. הנזקים מטילי השיאהב יהיו מנימליים, אולם הנזק הפסיכולוגי מצד רקטות החיזבאללה, שהוכיח בעבר את יכולותיו יהיה גדול יותר.

בסוף ינואר פרסה ארה"ב סוללות טילי פטריוט במפרץ הפרסי

בזירה המזרח תיכונית עשויה איראן לעודד לוחמי מוגד'האדין בעיראק כנגד אינטרסים אמריקאיים באמצעות המוסלאמים השיעים, כמו גם ישפרו את יכולת הלחימה של הטליבן באפגינסטן ויפעילו תאי טרור רדומים בנסיכויות ערביות במפרץ בהם יש נוכחות אמריקאית (קטאר, ערב הסעודית ובחריין). אם תגובה כזו רק תעורר את חמת הזעם של הענק אמריקאי ותגרור אחריה תגובה צבאית מוחצת שתשאיר את צבא איראן מוכה וחבול.

 קלואזביץ' טען, שהמלחמה היא המשכה של המדיניות באמצעים אחרים. במידה רבה, המטרה הצבאית היא מוגבלת מטבעה, והיא אמורה רק לאותת לטהרן על המחיר הכבד אותה  עשויה להמשיך לשלם אם תעמוד על סירובה לא להתפרק. המסר, בהיכשל התהליך המדיני יהיה צבאי, אך המטרה בסופו של דבר חייבת להיות מדינית.

 לסיכום, ישראל מחזיקה בידיים קלפים חזקים שעשויים לשאוב את ארצות הברית לעימות לא רצוי. שליטי מדינות ערב יגנו את ישראל בחריפות כדי להשקיט את הרחוב הערבי, אולם בחדרי חדרים ישמחו ויצהלו על חיסול האיום השיעי.  תקיפה ישראלית תשאב את כל האזור לעימות והתגוננות במיוחד במרחב האזור הפרסי ושדות הנפט. יחד עם זאת, מתקנים אפשר להפציץ, אבל אי אפשר  להפציץ ידע, שכן איראן פיזרה לא רק את מתקניה אלא גם את האליטה המדעית על פני מרחבים כדי לשקם את התוכנית. הנזק הכלכלי לישראל יהיה גדול, אך נסבל. האבדות בנפש בקרב אוכלוסיה אזרחית יהיה נמוך, אולם בקרב הכוחות הלוחמים באויר מדברים על יחס של 1:3, כלומר שליש מכלי הטיס יפלו.  מכל מקום, החלטה זו אינה קלה וצריכה לכלול היבטים, שיקולים ואילוצים מרובים ומידת הצלחתה תלויה במידה ברבה ברצונו הטוב של הנשיא אובמה.

 

טורקיה: שאיפות גלובליות לצד מבט מזרחה

חברת ועדים המרכזת את הפעילות החברתית של הוועדים הגדולים במשק, דרשו השבוע (24.1) מ-ממשלת טורקיה והעומד בראשה התנצלות רשמית על התקפותיה כנגד ישראל. יעקב אלוש, מנכ"ל חברת וועדים טוען כי אם לא תמלא אנקרה אחר דרישתה, גם השנה טורקיה תישאר מחוץ למפת הנופשונים של הוועדים הגדולים. טענה זו מצטרפת לנתונים הרשמיים על צניחה של למעלה מ 40 אחוז בכניסת תיירים ישראליים למדינה. אולם באופן מפתיע או שלא, אלוש אינו מתייחס לנתון הטורקי שדווקא בשנת 2009 מסתמנת כשנה של עלייה בתיירות הנכנסת בשיעור של 3 אחוז מהשנה אשתקד. חטא ההיבריס פגע בישראלים שוב. מסתבר שאנו לא מרכז העולם.

תהליך שהציבור הישראלי  לא הפנים. העולם לא זקוק לנו יותר ממה שאנו זקוקים לו, בהתאמה לכך גם יחסי ישראל וטורקיה.  היחסים האסטרטגיים בין שתי המדינות  במימד הביטחוני – צבאי במימד הכלכלי לא השתנו לאור המהלומות המדיניות בין ירושלים לאנקרה.

רעש וצלצולים בדאבוס

פסח מתקרב וחרב החרמות של הציבור עושה לא יותר מאשר בריזה קלה של מלחמה. הקריאות לא נעימות, אך לא משמעותית מצידם של הטורקים.   דוגמה לכך יכולה להיות על היעדרות  דוכן טורקיה מתערוכה השנתית לקראת פסח 2010. אולם יש פה משהו אחר.  תהליך שהציבור הישראלי  לא הפנים. העולם לא זקוק לנו יותר ממה שאנו זקוקים לו, בהתאמה לכך גם יחסי ישראל וטורקיה.  היחסים האסטרטגיים בין שתי המדינות  במימד הביטחוני – צבאי במימד הכלכלי לא השתנו לאור המהלומות המדיניות בין ירושלים לאנקרה. הצעדים שנוקטת מערכת הביטחון הטורקית רק מחזקים טענה זו.  אדרבא לאור חילופי ההצהרות החריפות על ידי הדרג המדיני  הן עשויות לרמוז על קשת רחבה של בעיות אחרות,  שראוי ונכון שמעצבי המדיניות בירושלים יתנו את דעתם.

התפישה המסורתית מבית מדרשו של אטאטורק גורסת שעל הצבא ומערכת בתי המשפט מוטלת האחריות לשמור על חילונה של טורקיה. לדידם של שומרי החילוניות הטורקית,  מאז שנת 2002 מתחוללת מהפכה שקטה עם השלכות מרחיקות לכת על האזור, ובפרט כלפי ישראל. מפלגת הצדק והפיתוח המוסלמית עלתה פתחה את שעריה כלפי חלק גדול מהטורקים וגרפה תמיכה גדולה.  ראש ממשלת טורקיה, רג'יפ טאייפ ארודאן חיבק את ההמונים והשתמש באיסאלם כאמצעי גיוס. הצבא שבעבר הדיח פוליטיקאים בעלי אוריינטציה דתית נמנע מלפעול ישירות. הוא חושש מתגובת ההמונים, ומנסה לבלום את האיסלאמצזיה  באופן נקודתי.

טורקיה מוטרדת מאוד מהתחמשות האיראנית ומעריכה, במידה רבה של צדק, שעדיף להיות בצד הנכון של המתרס.

אך האינטרסים בין ישראל לטורקיה שרירים וקיימים, אם כי עצמתם פחתה. ימים ספורים לאחר פרשת הכיסאות נפגש שר הביטחון, אהוד ברק עם הצמרת הצבאית והמדינית של טורקיה. שתי המדינות דנו בעניינים אסטרטגיים אזוריים, כמו גם בהמשך  תהליך השלום עם הפלסטינים, חמאס וחיזבאללה. הנושא האיראני עלה בין השניים. על פי גורם ביטחוני בכיר,  טורקיה מוטרדת מאוד מהתחמשות האיראנית ומעריכה, במידה רבה של צדק, שעדיף להיות בצד הנכון של המתרס. לא מן הנמנע שהרטוריקה הטורקית מושפעת  משיקולים ריאליסטיים, אולם זה

נשיא איראן וראש ממשלת טורקיה, מי מפחד ממי? (נובמבר 2009, טהרן AFT)

אינו שיקול יחיד הוא נלווה למערך שלם של אינטרסים חדשים.  במילים אחרות, הסלמה ביחסים היא מדיניות ברורה ומכוונת על ידי הדרגים המדיניים הבכירים ביותר בטורקיה, אין לראותה  כמרכיב אקספרסיבי או תולדה של זעם טורקי בלתי נשלט לאור  מבצע "עופרת יצוקה". זאת במיוחד, לאור ההנחה הישראלית שקיטונות הכעס של השנה שעברה (בפסגת דאבוס) נבעו מצרכי בחירות פנימיים. היום המגמה היא ברורה ופניה של טורקיה אינה עוד בלעדית מערבה. תפישת הביטחון הלאומית של טורקיה ומדיניות החוץ התהפכה. מדיניות החוץ מתבססת על המוטיב האסלאמי רחב ועל טורקיה כמעצמה איסלאמית. משום כך, ייתכן ונמשיך לשמוע הערות בוטות כלפי ישראל,  וייתכן גם שנאלץ לבלוע את הגלולה המרה.

הסלמה ביחסים היא מדיניות ברורה ומכוונת על ידי הדרגים המדיניים הבכירים ביותר בטורקיה, אין לראותה  כמרכיב אקספרסיבי או תולדה של זעם טורקי בלתי נשלט לאור  מבצע "עופרת יצוקה".

לאחר שינויים והצלחות בתחום מדיניות הפנים, פונה טורקיה לרוויזיה במדיניות החוץ. על גיבוש ועיצוב תפישת חוץ חדשה הופקד  אהמט דבוטוגלו, שר החוץ וממקורבו של ראש הממשלה ופרופסור למדעי המדינה ויחסים בינלאומיים.  טורקיה הציבה לה חזון להשתלב כוח דומיננטי בעל השפעה  עולמית, ובשל כך לזנוח את שאיפתה הקודמת על עצמה אזורית. מיקומה הגיאו-אסטרטגי והמסורת העותמ'נית יאפשרו לה להגיע תוך עשור. משום רצונה להפוך לכוכב עולה בשמי הפוליטיקה העולמית עליה למתן יריבויות אזוריות בה מעורבת (פתיחת הגבולות ויישוב זמני של חבל אלכסנדריה). מיתון הבעיות או פתרונם יקלו על טורקיה בחזונה להשתלבות במאזן הכוחות העולמי. תהליך הגלובלצזיה של הכלכלה אינו פוסח על טורקיה והיא תנסה בשנים הבאות להצטרף להטות את המדיניות החוץ שלה מי מבוססת על בטחון ( security oriented ) למדיניות חוץ מבוססת כלכלה. מדיניות חוץ כלכלית תהיה מבוססת בשלבים הראשונים עם השתלבות במרחב המזרח התיכוני והרחבת הקשרים הכלכליים והעסקיים בינה לבין מדינות ערב השכנות לה כמו סוריה, איראן (עסקת מיליארדים על גז טבעי) ועיראק. לבסוף, היא תשתמש בכוח הכלכלי והפוליטי כדי למנף את מעמדה כמתווכת של סכסוכים בעולם ומדינת חלוץ בתחום זכויות אדם, בפרט מול הסכסוך הישראלי – פלסטיני.

טורקיה הציבה לה חזון להשתלב כוח דומיננטי בעל השפעה  עולמית, ובשל כך לזנוח את שאיפתה הקודמת על עצמה אזורית. מיקומה הגיאו-אסטרטגי והמסורת העותמ'נית יאפשרו לה להגיע תוך עשור.

טורקיה אינה נועצת עיניים כבעבר לאיחוד האירופי, אולם מדיניות החוץ החדשה עשויה להוריד את הנוקשות האירופאית כלפיה כשחקן כלכלי ומדיני משמעותי.

אין להיתמם מגישתה החדשה של טורקיה, אדרבא חוקרי יחב"ל התחבטו בשאלה מדוע היה גבה של טורקיה כלפי העולם המוסלאמי למשך זמן כה רב. סמואל הנטינגטון (התנגשות הציביליזציות) רואה את טורקיה כמדינה חריגה  בנוף המערבי שתתפכח בסופו של דבר ותחזור לשורשיה האיסלאמים. למעשה רואה את טורקיה כאחת ממדינות הליבה של התרבות האיסלאמית, משום כך כל ברית כזאת או אחרת עם התרבות המערב, בסופו של דבר יבוא לידי כישלון. ניתן להניח שזו היא נקודת השבר.

למרות כל האמור, היחסים הכלכליים והצבאיים עם טורקיה חשובים מאוד לישראל. מערכת הביטחון וקהילת המודיעין הישראלית עושה שימוש תדיר בשטחה של טורקיה ועל קו הגבולות בינה לבין איראן למטרות ריגול וביון, כמו גם אימונים ותמרונים צבאיים ביחד ולחוד. עד כה הטורקים לא ביטלו עסקאות נשק עם תעשיות הביטחון הישראליות ובפסגת מפקדי הצבאות של נאט"ו נפגשו הרמטכ"ל אשכנזי עם מקבילו הטורקי. אסור לשכוח שטורקיה היא מדינה חברה בנאט"ו והצטרופתה של ישראל לקהילת המדינות של OCED מותנת באישור כל החברות בה, כולל טורקיה.

ארצות הברית עשויה לתפוש את טורקיה כנכס אסטרטגי החשוב ביותר במזרח התיכון

זאת תחילתה של ידידות מופלאה ? אובמה וארדואן

ישראל היא לא מרכז העולם של טורקיה, וכנראה גם לא של ארצות הברית בהקשר הטורקי.  נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון פיתח את מערכת היחסים בין טורקיה לישראל וקידם אותה אל מעבר ליחסים דיפלומטיים שגרתיים. הוא הפעיל מכבש לחצים כדי לקדם את הברית הצבאית בין שתי המדינות. על כן, תמוה חוסר העניין שהפגינה ארצות הברית (של אובמה) ביחס להתקוטטות הפומבית בין שני בעלות בריתה באזור קלינטון התנה את שדרוג היחסים בין טורקיה לארצות הברית ברמת שיתוף הפעולה בינה לבין ישראל וקונגרס האמריקאי דאג נתן ושלל תמלוגים לטורקיה בהתאם. אולם הנשיא אובמה התנער מקריאות של חברי קונגרס "להעניש" את טורקיה על יחסה ה"לא הוגן" כלפי ישראל. יתרה מכך, בסיורו הראשון במזרח התיכון ביקר בטורקיה, מצרים וערב הסעודית תוך התעלמות מישראל. איסטנבול היא העיר המוסלאמית הראשונה שביקר אובמה לאחר היבחרו ומשם הגיע לקהיר ונשא את נאומו לאומה המוסלאמית.

לדעת חוקרים, טורקיה הפכה להיות בעלת הברית הנאמנה והשימושית ביותר של ארצות הברית במזרח התיכון. שלא כמו ישראל, טורקיה היא מדינה מוסלאמית דמוקרטית ומתונה. היא עשויה לשמש כראש גשר בינה לבין "מדינות ציר הרשע" (סוריה, איראן). גם בתחום הכלכלי נמנית טורקיה כלכלה העשירית בעולם.

תומכיה של ישראל בארצות הברית וגם מקבלי החלטות בישראל ובטורקיה יודעים, שארצות הברית עשויה לתפוש את טורקיה כנכס אסטרטגי החשוב ביותר במזרח התיכון. ישראל כבר לא נתפשת כבעלת ערך מוסף.  בהתאמה לכך, ישראל היא הראשונה שתספוג את נחת זרועה של הענק הטורקי.

מדיניות החוץ של ישראל תמיד היה ללעג ובדיחה. היא לא רצינית, קוהרנית ולא תוצר של תהליך חשיבה.

הטורקים מודעים היטב למהפכה האסלאמית השקטה שהם נוקטים בה.  זאת לא איראן המהפכנית, אלא מודל של איסלאם ודמוקרטיה. נטייתה של אנקרה למזרח היא מהלך מפוקח ומפוכח. הם זיהו היטב את המגמה העולמית ומשלבים אותה בהצלחה יתרה עם תמורות פנים – טורקיות. הם כבלו למחצה את ידי הצבא ומערכת המשפט בתמיכת ההמון ורתמו את נטייתו של הממשל האמריקאי לטובתם.

ומה אנו עושים בינתיים? רוטנים על סדרת טלוויזיה, מבזה ואנטישמית ככל שתהיה. מושבים שגריר על שרפרף ומשפלים בכך מדינה שלמה. מדיניות החוץ של ישראל תמיד היה ללעג ובדיחה. היא לא רצינית, קוהרנית ולא תוצר של תהליך חשיבה. הטורקים כבר עשו לנו בית ספר, אך הם לא נאלמים דום, אלא ממשיכים ומתעצמים, לא צבאית, אלא מבחינת מעמדם ויוקרתם הבינלאומית. זה הזמן של משרד החוץ ובכלל מעצבי המדיניות בישראל לגבש ולנהל מדיניות חוץ אחרת ואפשר להתחיל בכך שימנו שר חוץ שמבין עניין.

דיפלומטיה של כוח

בשיעור יחב"ל הראשון באוניבריסיטה פותח המרצה בסיפור על פגישה בין לורד בריטי ומקבילו הסיני בלונדון. לשם  כך ערך הלורד הבריטי סעודה לאחר דין ודברים בין שני המדינאים.  השיחה הייתה קולחת ועניינית  ועל השולחן היה מכל טוב מהמטבח הבריטי. בסיום הארוחה הלורד הבריטי מצליב את המזלג והסכין על גבי והצלחת, אולם בטרם מספיק לשאול את אורחו הסיני  רם הדרג לטיב הארוחה "תוקע" הסיני גרפס ארוך ומכל הלב. הבריטי נדהם לפשר הדבר והסיני לא מבין על מה המהומה. אין לי מושג על אמינותו של הסיפור, לעומת זאת דיפלומטים, עוד במאות הקודמות זיהו את הבעיה הבין תרבותית ולכן ניסחו ספר עב כרס  שנכתב בצרפתית הקובע קוד התנהגות ברור ואחיד בין דיפלומט לארץ השירות ובין דיפלומטים לבין עצמם.  הכללים ברורים בצורה כזאת שהיא מתייחסת עד אופן לחיצת יד בגובה הכפתור השני של הז'קט.

לעיתים גם ביחסים בינלאומיים נאלצים לחטוף סטירה אחת או שתיים לטובת אינטרסים לאומיים גדולים יותר.

נורמות אלו נועדו למנוע מבוכה משום פערים בינתרבותיים ולקבוע  סף התנהגות אחיד. יתרה מכך, דיפלומטיים מקצועיים מחויבים להכיר בקוד התנהגות  על דקויותיו ואת רזי התפקיד. לא כול אחד יכול להיות דיפלומט, כשם שלא כל אחד יכול להיות רופא. דיפלומט הוא מקצוע לכל דבר ועניין.

הקוד הדיפלומטי והנימוס מחייב מעבר לגבולות לאומיים או מחלוקות בינלאומיים. לשם כך במנגנון הדיפלומטי קיים אמצעים מגוונים להביע מחאה ולו חריפה בין מדינות. קשת רחבה של אמצעים עשויה לכלול שיחת הבהרה עד נקיטת צעדים דיפלומטיים חריפים כמו החזרת השגריר להתייעצויות או חמור מכך, להוריד את דרג המשלחת הדיפלומטית ולנתק קשרים. סל האמצעים ידוע לכל דחיפין בקרב הדרג המקצועי במשרד החוץ ולא מן הנמנע שגם לדרג הפוליטי במשרד.

אבל הסיפור הוא לא טורקיה, אלא פרצופה הדיפלומטי של מדינת ישראל

בדיפלומטיה המשפט "תהיה חכם לא צודק" הוא לחם חיקה. ניהול משבר גם אם הוא ייזום הוא מקובל.  לעתים, גם ביחסים בינלאומיים נאלצים לחטוף סטירה אחת או שתיים לטובת אינטרסים לאומיים גדולים יותר. לא נעים, מעצבן אך ככה עובדת המערכת הפוליטית. היא פועלת על דינמיקה של תן וקח, דימויים ותדמית והמון נימוס ושיתוף פעולה, כן גם מזויף. לישראל וטורקיה אינטרסים אסטרטגיים משותפים, הם לא פחתו מאז החלה התנגשות מילולית. הן משום שהרטוריקה הטורקית מכוונת כלפי פנים, והן בשל העובדה שלא ראש ממשלת טורקיה נושא באחריות, אלא הצבא החילוני ומערכת המשפט ולהם רצון להסדיר את היחסים.

מינוי ליברמן לתפקיד שר החוץ הוא שערורייה גדולה עוד יותר ממינוי עמיר פרץ לתפקיד שר הביטחון.

אבל שפוליטיקה אופורטוניסטית פוגשת  דיפלומטיה מקצועית נראים מאורעות מביכים.  נזיפה חמורה לשגריר הוא דבר חריג, אבל מקובל, אך נוכחות התקשורת הפכה זאת למשבר חריף.  למעשה הזובור שנקט סגן שר החוץ דני איילון היה מביש, דיפלומטיית "אנו גאים ויהי מה" של ליברמן לא ממש עבדה. אדרבא, זקיפות קומה לאומית ביום שני, הפכה להתנצלות רשמית, פומבית ובכתב לטורקיה.  דיפלומטיה "הכוחנות" הפכה פתאום להשפלה לכל של מדינת ישראל, העם היושב בה ויוקרתם של מנהיגות החוץ הישראלית.

אבל הסיפור הוא לא טורקיה, אלא פרצופה הדיפלומטי של מדינת ישראל. כן, ללא ספק מאז מבצע עופרת יצוקה, חלה הסלמה הדרגתית אך שיטתית ביחסה של אנקרה כלפי ירושלים. רוחות צוננות של אי שביעות רצון הפכו עד מהרה לסופה עזה. ראש ממשלת טורקיה ארודאן מפגין קשיחות בלתי מתפשרת כלפי ישראל.  סיבותיו איתו ויש לו לא מעט כאלה.  נסיבות פוליטיות פנים – טורקיות, התרחקותה של טורקיה מהאיחוד האירופאי והצביון האיסאלמי של מפלגתו. ייתכן, כי נבואתו של הנגנטיטון קורמת עור וגידים, אולם לא זאת הסוגיה.

אין ספק שעל טורקיה להינזף בשל, מה שנראה השתוללות חסרת רסן בבעלת ברית. יחד עם זאת, התנהגותה של ישראל אמורה להיות בצורה חכמה, לא משתלחת וילדותית כמו שנעשתה בפועל. על ישראל היה להדגיש את המהות, את התוכן ולא את הצורה בה נעשתה. שרפרף אינו מייצג נאמנה את מדינת ישראל ומדיניותה כלפי עולם, אדרבא הוא רק מוכיח את בריונותה וכיעור פניה בפני העולם. במילים אחרות, הוכחנו ליריבנו את טענתם כלפי עם ועדה.

הטורקים עשו לנו בית ספר, כיבדו את השגריר הישראלי  באנקרה, ולמדנו אותנו מהי דיפלומטיה.

אבל בריונות היא מנת חלקו של השר הממונה, אביגדור ליברמן ודיפלומטיה של כוח היא המצאה ליברמנית טהורה. בדיפלומטיה אם מתעורר הצורך הלאומי, דיפלומט מקצועי, ידע למחול על כבודו ולהמשיך קדימה.  עם זאת, אצל שר החוץ כנראה שעניינים מתנהלים מעט אחרת.  ליברמן ידוע כאיש של אגרוף ברזל. הוא גס רוח ומשרה אוירה מלחמתית. כל אלה הם תכונות שאינם אמורות לאפיין את הדיפלומט מספר אחד.  בין גדולי המדינאים בדורנו, הנרי קיסנג'ר טען פעם שלעתים יש "תאונה של אישיות" (Accident of personality) וליברמן הוא בהחלט אחד כזה. ולכן מינוי ליברמן לתפקיד שר החוץ הוא שערורייה גדולה עוד יותר ממינוי עמיר פרץ לתפקיד שר הביטחון.

דני איילון, הוא דמות טרגית בסיפור,  דיפלומט מקצועי, מעונב היטב שהגיע לפסגת השאיפות הדיפלומטיות במערך החוץ הישראלי כשגריר ישראל בארצות הברית. נאלץ להיכנע לתכתיבי הפופליזם הפוליטי וסקרי דעת קהל.  לא כך אמורה להתנהל מדיניות חוץ והוא יודע זאת היטב.  ייתכן כי האוירה הישראלית החמה השפיעה עליו לרעה או המחויבות לראש המפלגה, רק נקווה שזהו אירוע חריג וחולף.

ארודאן בשלו וכנראה גם יעצבן אותנו בשנית. פרסומים מוקדמים טוענים שהוא יבקר בקרוב ברצועת עזה. רק כהצעה ליושבים בירושלים, יהיה אפשר לפגוע בדרכים דיפלומטיות נוקשות. ייתכן והנחת זר לזכר קורבנות השואה הארמנית, יערער את אמות הסיפים של הטורקים. לא מן הנמנע שתגבור כוחות ישראלים בחבלים הבדלניים של עיראק – טורקיה (כורדים)  (שגם כך קיים) יערער את הזחיחות של היושבים באנקרה. למרות האמור, כל צעד אמור להיות מתואם  כחלק מתפישת בטחון לאומי כוללת, ולא כצעד פזיז וילדותי.

הטורקים עשו לנו בית ספר, כיבדו את השגריר הישראלי  באנקרה, ולמדנו אותנו מהי דיפלומטיה. אבל רצף האירועים המהיר שלא נגמר בעולם בלע, אולי לטובה, את המשבר הדיפלומטי לעמודיה הפנימיים של העיתון בהתחוור לנו האסון הנורא באיטי.