אילו שמות מפוצצים היו יכולים לעצור טילים, העורף הישראלי כבר לא היה נתון לסכנת הקסאם, הקטיושה והגראד למיניהם. מי האויב שיעז לשגר נשק תלול-מסלול לגליל ולנגב, כאשר ישראל מצוידת במערכות המתהדרות בשמות כה מרשימים כמו החץ, כיפת ברזל ושרביט קסמים. אלא שהמציאות אפורה יותר, והברזל והקסמים עדיין רחוקים מלהגן על ישראל.
כיפת ברזל היא "גלולת הרגעה להמונים". מערכות אלו מסממות את הציבור ומעניקות תחושת ביטחון פיקטיבית.
כיפת ברזל! לא רק בתל אביב, יש גם בועה בשדרות ובאשדוד
היה לי מרצה, מומחה בתחומו, שהתנגד רעיונית לפרויקט ההגנה האקטיבית נגד טילים על שלל שכבותיה. "מנהלת חומה", על אף שתרומתה ניכרת, לדעתו הייתה היא לא יותר מאשר "גלולת הרגעה להמונים". הוא האמין שמערכות אלו מסממות את הציבור ומעניקות תחושת ביטחון פיקטיבית. הוא סבר ששיכלולים טכנולוגים אלו פוטרים את ההנהגה הצבאית והפוליטית ממתן פתרונות קבע. הואיל והפיתוח הטכנולוגי דינמי, הרי שאיום שלשמו הוא פותח אינו יעיל עוד במערכה הבאה. אדרבא, עד כמה שרעיון זה נשמע אוויל, הוא דווקא נטוע עמוק בתפישת הביטחון הבן-גוריונית. אלו טבעו את שלושת קודקודי הביטחון של ישראל: התראה, הרתעה והכרעה, מה שמכונה "משולש הביטחון של ישראל". דויד בן גוריון והאליטה הצבאית והפוליטית דאז לא העלו על דעתם התמגנות עד בלי סוף. רעיון של הגנה אקטיבית רב-שכבתית נגד טילים (רקטות ומרגמות) ועיבוי חזית ההגנה האזרחית והעורף הוא תוצר פוסט מודרני של וועדת (דן) מרידור לעדכון תפיסת הביטחון של ישראל משנת 2006.
מטח טילים בעל ראשי קרב גרעיניים עשויים להיבלם על ידי טיל נגדי, אולם בתרחיש גרעיני מספיק אחד כדי לחולל שואה.
בעולם שתפוצת הנשק הגרעיני מתרחבת אל מעבר למועדון המעצמות, היה צורך לחשיבה מחודשת ולתפור חליפת פתרונות טכנולוגית ומבצעית ראויה. אולם ההיסטוריה של פרויקט טיל החץ רחוקה יותר מהרצון של איראן לדומיננטיות אזורית. מקורה בהזמנת ישראל להשתתף בפרויקט שאפתני של ממשל רייגן ויוזמת "מלחמת הכוכבים", שבמרכזה לוויני יירוט להפלת טילי אויב סובייטים. הפרויקט נכשל, יהיו שיגידו שמעולם לא הוצא לפועל אך מיזם טילי החץ המשיך.
מעבר לקשיים הטכנולוגיים, יש גם אתגרים חשיבה מורכבים. יש אפוא יתרון בהגנה מפני טילים גרעיניים בגלל היקף החורבן וההרס ואלמנט ההפתעה, אלו עשויים להתחולל בהינתן כישלון של מתקפת מנע או העדרה. כך טוענים המצדדים במערכת, אולם המתנגדים טוענים שהמערכת היא יקרה ובזבזנית ומעל לכולם מעודדת מירוץ חימוש בליסטי אזורי. על פי מקורות זרים אחוזי היירוט של החץ הוא למעלה מ 90 אחוז. גבוה מאוד אך לא מספיק. מטח טילים בעל ראשי קרב גרעיניים עשויים להיבלם על ידי טיל נגדי, אולם בתרחיש גרעיני מספיק אחד כדי לחולל שואה. הטענה שנשמעת בעיקר פי ד"ר ראובן פדהצור היא שפרויקט הטילים האיראני הואץ במקביל להתפתחות פרויקט החץ. לו בתרחיש המלחמה איראן הייתה משגרת לעברנו 10 טילים, הרי שהיום היא עשויה לשגר 100. החומה כאמור אינה אטומה ואף עשויה לעורר רף חדש של איומים. אלו שיבואו יאתגרו את המערכות הישראליות בשלל רמיות טכנולוגיות כמו ראשי קרב מתפצלים וטילי דמה.
משקלם של האמצעים הטכנולוגים ליירוט לטווחים קצרים ובינוניים מרכזי בהערכת הסיכונים הצבאיים על ישראל ובא על חשבון מרכיב התקפה והרתעה.
פוגעים בקליע ולא באקדוחן !? בפוגעים בגראד ולא בחמאס?!
אם הטיעון של ד"ר פצדהור עטוף בחשיבה שמאלנית, הרי שטיעון של ד"ר אריה סתיו הוא ניצי ולקוח מתוך ליבת דוקטרינת הביטחון היסטורית של בן גוריון. ד"ר סתיו סבור שלא נדרש אדם לפגוע בקליע שבא לעברו, אלא באקדוחן. גם בן גוריון מעולם לא דגל בהגנה, לא פסיבית ולא אקטיבית. היוזמה היא בידיים ישראליות, כמו גם הכוח. הוא ראה לנגד עיניו אקטיביזם ביטחוני וכך גם ראשי הממשלות הבאים אחריו. מנחם בגין ואהוד אולמרט אימצו רעיונות אלו ואף שיכללו אותם לידי אומנות מבצעית כירורגית. אלו החליטו על מתקפת מנע על מתקני גרעין של האויב. דוקטרינת בגין פשוטה – ללא מתקני גרעין במדינות אויב קטן האיום הלא קונציונאלי על ישראל. פרויקט החץ, במקרה זה, הוא אמצעי משני בלבד ולא מרכזי.
ייתכן שלפרויקט החץ יש כן היגיון משל עצמו, למרות שלל האיומים החדשים שהוא מושך לעברו. מערכת הגנה אקטיבית אסטרטגית שעומדת מול סיכונים חריפים במיוחד ומעמידה כנגדה סיכויים הצלחה גבוהים. אמנם ספק אם החידושים הטכנולוגים האחרונים בתחום מצדיקים עצמם. עם התגברות האיום הרקטי תלול המסלול על ישראל מצד אירגוני מחבלים (חיזבאללה וחמאס), יצאה ישראל במרדף אחר פתרונות הגנתיים נוספים. מערכת "כיפת ברזל" לטווחים קצרים ומערכת "קלע דויד" או "שרביט קסמים" (לטווחים בינוניים). בשונה ממערכת החץ המתמודדת מול איום קיומי של ממש, מערכות היירוט הטקטיות ( גראדים, קסאמים וקטיושות) מדגישה פגיעה בכוונות הישראליות, שחיקה בהרתעה וקבלת ההחלטות מבולבלת. כאן, לא מדובר באיום קיומי והסרתה אינה כרוכה ביכולות מבצעיות ומודיעין עילאיות. היא מבליטה רפיסות ביטחונית שתלויה במרכיבים של חוסן מדיני ישראלי לקוי. כירסום במעמדה הבינלאומי של ישראל, בולם פעילות מבצעית נדרשת ברצועת בעזה ושיתוק מנהרות הברחת הנשק. החשש מפני זעם בינלאומי שמקורו בהעדר יוזמה צבאית ומדינית של ישראל מנוצל היטב על ידי חמאס וחיזבאללה.
לא "שרביט קסמים" ולא "כיפת ברזל", אלא תבונה מדינית עם מנופי לחץ צבאים דרושה למדינת ישראל.
משקלם של האמצעים הטכנולוגים ליירוט לטווחים קצרים ובינוניים מרכזי בהערכת הסיכונים הצבאיים על ישראל ובא על חשבון מרכיב התקפה והרתעה. הוא אינו נדבך נוסף, אלא בה במקומו. הוא פוטר את ההנהגה מפתרונות מדיניים של קבע ודוחה הכרעה צבאית להמשך. ישראל נוטה לעוור את הציבור ומשדרת שליטה. היא מעניקה תחושה דמיונית של בועה הרמטית ומערערת עוד יותר את כושר ההרתעה של ישראל. ההנחה היא שכיסוי מלא דורש עשרות סוללות לטווחים שונים והצטיידות תהיה איטית וחלקית, שברקע עומד פער המחירים האדיר בין רקטה תוקפת למיירטת. מתקבל על הדעת שהצטיידות בטילים מיירטים מוגבלת כזו שלא תאפשר מענה הגנתי מלא. היא אמנם מקלה על הדרג המדיני ונותנת מענה טקטי מיידי, אך מעוררת המשך מרוץ חימוש ושידרוג איכותי וכמותי של אמצעי הלחימה בקרב היריב. ספק אם בעימות הבא תוכל מערכת "שרביט קסמים" להתמודד על אלפי קטשיושות בחזית הצפונית או מטחים רצופים של קסאמים בדרום.
לא "שרביט קסמים" ולא "כיפת ברזל", אלא תבונה מדינית עם מנופי לחץ צבאים דרושה למדינת ישראל. מכל מקום, יש חשיבות רבה לוועדת מרידור לעדכון תפישת הביטחון של ישראל. המזרח התיכון רווי בסכנות רקטיות וטיליות. עיבוי הגנה אזרחית ופיתוח אקטיבי של מערכות יירוט אמורות להיות הקודקוד הרביעי, במטרה לאפשר אורך נשימה וגמישות לדרג הצבאי, אך היא חייבת להיות מרכיב אחד במערכת של מרכיבי ביטחון לאומי, ולא המרכזי שבהם.
פרשנות בערבון מוגבל 